בין חותמת לדמעות: הסוד של רבקה

"אז את באמת… אשתו?" דינה שאלה בקול רועד, עיניה בורקות מזעם ופחד. עמדנו שתינו במטבח הקטן בדירה של יעקב, כשאני מחזיקה ביד אחת את הבטן ההריונית שלי ובשנייה את התיק. לא תכננתי לחשוף את הסוד ככה, לא מול אישה זרה, אבל ברגע שראיתי את המבט בעיניה – הבנתי שאין דרך חזרה.

"במובן הכי רשמי שיש," עניתי, מנסה להישמע חזקה. "אם תרצי, אראה לך את החותמת בתעודת הזהות. רק תמונת החתונה לא הבאתי איתי, תסלחי לי."

דינה צחקה צחוק מריר. "לא ידעתי שהוא מסוגל לזה. חשבתי שאנחנו בונים משהו אמיתי."

השתיקה בינינו הייתה כבדה. שמעתי את השכנים מעלינו צועקים על הילדים שלהם, ריח של קפה שחור נישא מהמרפסת. רק בישראל אפשר למצוא את עצמך בסצנה כזו – שתי נשים, גבר אחד, והרבה יותר מדי סודות.

הטלפון שלי רטט. זו הייתה אמא שלי, שרה. "רבקלה, אני נוסעת בשבוע הבא לחוזה עבודה באילת. שם אין קליטה טובה, אז אל תדאגי אם לא תצליחי להשיג אותי. תשמרי על עצמך ועל התינוק."

"בסדר, אמא," לחשתי, מנסה להסתיר את הדמעות.

דינה התקרבה אליי. "את בהריון ממנו?"

הנהנתי. "חודש שביעי. הוא הבטיח לי שנעבור סוף סוף לדירה גדולה יותר, שנפסיק לריב על כסף ועל שעות עבודה. לא ידעתי שיש עוד מישהי בתמונה."

"גם אני לא," היא אמרה בשקט.

באותו רגע הדלת נפתחה ויעקב נכנס, עייף מהעבודה במשרד עורכי הדין שלו. הוא קפא כשראה אותנו.

"מה קורה פה?" שאל בקול מתוח.

"אתה רוצה לספר לנו?" דינה שאלה, עיניה נוצצות.

יעקב הביט בי ואז בה. "לא התכוונתי שזה יקרה ככה…"

"איך כן התכוונת שזה יקרה? שנגלה אחת על השנייה במקרה?" קטעתי אותו.

הוא שתק. הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. כל השנים האלה – ההבטחות, הלילות הארוכים שהוא לא חזר הביתה כי 'יש לו תיק דחוף', הפחדים שלי שהוא בוגד בי – הכל היה נכון.

"אני מצטער," הוא לחש.

"סליחה לא תעזור עכשיו," אמרתי.

דינה הסתובבה אליו. "כמה זמן אתה איתה?"

"אנחנו נשואים כבר חמש שנים," עניתי במקומו.

"ואת?" היא פנתה אליי.

"אני איתו מהצבא," אמרתי בשקט.

דינה התיישבה על הכיסא, פניה חיוורות.

יעקב ניסה להתקרב אליי. "רבקלה, אני אוהב אותך. זה הסתבך… לא רציתי לפגוע באף אחת מכן."

צחקתי בבוז. "לא רצית לפגוע? אז למה שיקרת? למה נתת לי להאמין שאנחנו משפחה אמיתית?"

הוא שתק שוב.

הטלפון של דינה צלצל – זו הייתה אמא שלה, מרים. היא ענתה בלחש: "אמא, אני לא יכולה לדבר עכשיו… כן, הכל בסדר… אני אצל חברה."

רציתי לצעוק, לברוח, לבעוט בו – אבל עמדתי שם קפואה.

"מה את מתכוונת לעשות?" דינה שאלה אותי פתאום.

לא ידעתי מה לענות. כל החיים שלי היו סביב יעקב – המשפחה שלנו, החברים המשותפים, אפילו העבודה שלי כמורה בבית הספר שבו הבן שלו לומד.

"אני צריכה לחשוב," אמרתי לבסוף.

יעקב ניסה לגעת בי. התרחקתי ממנו.

"אתה צריך לעזוב עכשיו," אמרתי בקול יציב.

הוא הביט בי במבט שבור ויצא מהדירה בלי לומר מילה.

דינה ואני נשארנו לבד.

"אני לא יודעת אם לשנוא אותך או לרחם עלייך," היא אמרה בכנות ישראלית אופיינית.

"גם אני לא יודעת איך להרגיש כלפייך," עניתי.

שתינו צחקנו מרוב ייאוש.

עברו ימים ארוכים מאז אותו ערב. יעקב ניסה להתקשר – לא עניתי לו. דינה שלחה לי הודעה: "אם תרצי לדבר, אני כאן." לא הגבתי.

אמא שלי חזרה מאילת מוקדם מהצפוי כי שמעה שמועות בשכונה. היא נכנסה אליי הביתה עם שקית של בורקסים ופרצוף מודאג.

"רבקלה שלי, מה קרה? למה את נראית ככה?"

התפרקתי בבכי בחיקה.

"הוא בגד בי אמא… כל השנים האלה…"

שרה ליטפה לי את הראש. "גברים… לפעמים הם כמו ילדים קטנים שלא יודעים מה טוב להם. אבל את חזקה, רבקה שלי. תחשבי על הילד שלך – הוא צריך אותך בריאה ושמחה."

ניסיתי להאמין לה. אבל כל לילה הייתי מתעוררת מזיעה מחלומות רעים – יעקב עם דינה, יעקב עם עוד נשים אחרות, ואני לבד עם תינוק בוכה בדירה קטנה בלי כסף ובלי עתיד.

יום אחד קיבלתי מכתב מהעירייה – חייבים לי כסף על ארנונה שלא שולמה חודשים כי יעקב היה אחראי על החשבונות ולא שילם בזמן. הלכתי לבנק לבדוק את החשבון וגיליתי שהוא משך כמעט את כל החסכונות שלנו.

התקשרתי אליו בזעם: "איך עשית לי את זה? גם בגידה וגם לקחת לי את הכסף?"

"אני מצטער רבקה… הסתבכתי עם חובות… אני אחזיר לך הכל!"

"אני לא רוצה לשמוע ממך יותר! תן לי ולילד שלנו לחיות בשקט!"

סגרתי את הטלפון ופרצתי בבכי באמצע הרחוב. אנשים הסתכלו עליי ברחמים – עוד אישה ישראלית שנשברה בגלל גבר שלא ידע להעריך אותה.

בלילה ההוא החלטתי: אני לא מחכה לו יותר. למחרת הלכתי לעורך דין – יצחק חבר של אבא שלי – והתחלנו בהליכי גירושין.

דינה התקשרה שוב: "אני בהריון גם כן… מה נעשה עכשיו?"

שתקתי רגע ואז אמרתי: "כל אחת מאיתנו תצטרך למצוא את הדרך שלה להיות חזקה בשביל הילד שלה. אולי יום אחד נסלח לעצמנו על הבחירות שלנו."

עברו חודשים. ילדתי בן בריא וקראתי לו אורי – אור קטן בתוך כל החושך הזה. אמא שלי עזרה לי לילות שלמים כשהייתי מותשת ומפוחדת. דינה שלחה לי הודעה אחרי הלידה: "מזל טוב רבקה! אולי יום אחד ניפגש בגינה עם הילדים ונצחק על כל זה."

לפעמים אני חושבת על יעקב – איפה הוא היום? האם הוא מתגעגע אלינו? האם הוא מבין מה איבד?

אבל בעיקר אני חושבת על עצמי: האם אוכל אי פעם לבטוח שוב באדם אחר? האם אפשר לבנות חיים חדשים מתוך השברים?