האם באמת הייתי יכולה להעלים עין?

"רבקה! למה את עומדת שם כמו פסל? תיכנסי כבר, האוכל מתקרר!" קולו של בעלי, אליעזר, חתך את הדממה של ערב ירושלמי קריר. עמדתי בכניסה לביתנו בשכונת קטמון הישנה, יד אחת על הידית, השנייה לופתת את התיק כאילו בתוכו מסתתר כל הסוד שבעולם. לא הצלחתי לזוז. המראה שראיתי לפני עשר דקות ברחוב לא הרפה ממני.

הייתי בדרכי חזרה מהעבודה, עייפה אחרי יום ארוך במשרד עורכי הדין. הרחוב היה כמעט ריק, רק כמה ילדים שיחקו בכדור בצד השני. ואז ראיתי אותו – יעקב, השכן שלנו מהקומה למעלה, עומד בפינת הרחוב עם נערה צעירה. היא בכתה. הוא אחז בידה חזק מדי. שמעתי אותו לוחש לה משהו, והיא ניסתה להשתחרר. לרגע קפאתי. יכולתי פשוט להמשיך ללכת, כמו שרוב האנשים עושים. אבל משהו בי לא נתן לי מנוחה.

"רבקה!" אליעזר שוב קרא לי, הפעם בקוצר רוח. נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת מאחוריי ונשענתי עליה. "קרה משהו? את נראית חיוורת," הוא שאל.

"סתם… יום קשה," מלמלתי. אבל בלב ידעתי שזה לא רק היום. זה מה שראיתי. האם עליי לספר למישהו? להתערב? אולי זו סתם אי-הבנה? הרי יעקב תמיד היה מנומס, עוזר לכולם בבניין. אולי אני מגזימה?

בערב, כשישבנו סביב השולחן עם הילדים – מרים בת ה-16 ויונתן בן ה-12 – ניסיתי להקשיב לשיחה הרגילה על בית הספר והחברים, אבל הראש שלי היה במקום אחר. מרים שמה לב: "אמא, את בסדר? את לא איתנו בכלל." חייכתי חיוך מאולץ.

בלילה לא הצלחתי להירדם. המחשבות התרוצצו: אם אספר – אולי אגרום נזק מיותר, אולי יעקב יכעס, אולי זו באמת אי-הבנה. אם לא אספר – ואם קורה שם משהו רע? איך אוכל להסתכל לעצמי בעיניים?

למחרת בבוקר פגשתי את שרה, אשתו של יעקב, במעלית. היא חייכה אליי בחום הרגיל שלה: "בוקר טוב רבקה! איך הילדים?" רציתי לשאול אותה אם הכול בסדר, אבל המילים נתקעו בגרון.

באותו ערב אליעזר ואני רבנו. הוא הרגיש שמשהו מטריד אותי ולא הרפה: "את לא מספרת לי כלום כבר יומיים! מה קורה איתך?"

"אני… ראיתי משהו מוזר אתמול ברחוב," לחשתי.

"מה ראית?"

סיפרתי לו הכול. הוא שתק רגע ארוך ואז אמר: "רבקה, זה לא ענייננו. אל תכניסי אותנו לצרות."

"אבל אם קורה שם משהו רע? אם הנערה הזו צריכה עזרה?"

"אנחנו לא יודעים כלום! אולי זו הבת שלו, אולי קרה לה משהו והיא בכתה והוא ניסה להרגיע אותה. למה ישר לחשוב רע?"

"כי ראיתי איך היא ניסתה להשתחרר! זה לא היה נראה לי רגיל…"

אליעזר נאנח: "תעזבי את זה. יש לנו מספיק בעיות משלנו."

לא הצלחתי להירגע. למחרת החלטתי לדבר עם מרים, בתי. היא תמיד הייתה רגישה למה שקורה סביבנו.

"מרים, תגידי… אם היית רואה מישהו עושה משהו שנראה לך לא בסדר ברחוב – היית מתערבת?"

היא הסתכלה עליי במבט בוגר מהגילה: "תלוי מה ראיתי. אבל אמא, לפעמים עדיף להתערב מאשר להתחרט אחר כך שלא עשית כלום."

המילים שלה הדהדו בי כל היום.

בערב שוב פגשתי את יעקב במדרגות. הוא חייך אליי: "ערב טוב רבקה! איך בעבודה?"

ניסיתי להסתכל לו בעיניים ולא הצלחתי. האם הוא יודע שראיתי אותו? האם הוא מסתיר משהו?

בלילה חלמתי שאני שוב ברחוב ההוא, רואה את הנערה בוכה, אבל הפעם היא מסתכלת עליי בעיניים מלאות פחד ומתחננת: "תעזרי לי! למה את עוברת ולא עושה כלום?"

התעוררתי שטופת זיעה.

ביום שישי בערב, כשכל המשפחה התכנסה לארוחת שבת, ניסיתי לשכוח מהכול ולהתרכז בזמירות ובדברי התורה של יונתן. אבל אז נשמעה דפיקה בדלת.

פתחתי – ומולי עמדה אותה נערה שראיתי ברחוב. היא רעדה כולה.

"את… את גרה פה?" שאלה בקול שבור.

"כן… את צריכה עזרה?"

"אפשר להיכנס? אני… אני מפחדת לחזור הביתה."

הלב שלי דפק בחוזקה. הכנסתי אותה פנימה.

אליעזר הביט בי בתדהמה: "מי זו?"

"אני… אני מכירה אותה מהרחוב," גמגמתי.

מרים מיד קפצה: "אמא, מה קרה לה?"

הנערה פרצה בבכי: "אני גרה אצל הדודים שלי… יעקב ושרה… הם לא ההורים שלי… אני לא רוצה לחזור לשם! בבקשה תעזרו לי!"

אליעזר ניסה להרגיע אותה: "מה קרה שם? מישהו פגע בך?"

היא הנהנה בראש מושפל.

מרים חיבקה אותה ואני הרגשתי איך כל הדם עוזב לי את הפנים.

אליעזר לחש לי: "עכשיו אנחנו חייבים לערב מישהו." התקשרנו למשטרה ולרווחה.

בלילה, אחרי שהנערה נלקחה למקום בטוח והמשטרה דפקה בדלת של יעקב ושרה, ישבתי ליד החלון והבטתי על הרחוב השקט.

אליעזר התיישב לידי: "עשית נכון שלא ויתרת. אני מצטער שלא הקשבתי לך קודם."

שתקתי ארוכות ואז אמרתי: "כמה פעמים אנחנו עוברים ליד דברים שמטרידים אותנו ומעדיפים לא לראות? כמה פעמים אנחנו משכנעים את עצמנו שזה לא ענייננו – עד שמאוחר מדי?"

אני עדיין לא יודעת אם עשיתי הכול נכון – אבל לפחות הפעם לא עברתי הלאה בלי להסתכל.