האם מותר לאמא לחלום?

"את לא מתביישת?" הדהד קולה של תמר, בתי הבכורה, בחדר הקטן. היא עמדה מולי, עיניה בוערות, והידיים שלה רועדות. "כל החיים שלך היית בשבילנו, ופתאום את חושבת רק על עצמך?"

עמדתי שם, באמצע הסלון בדירת השיכון שלנו בבת ים, והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. רותי, בתי הצעירה, ישבה על הספה, שפתיה קפוצות. שתיהן הביטו בי כאילו בגדתי בהן.

"אני לא חושבת רק על עצמי," לחשתי. "פשוט… אני רוצה לנסות משהו אחר. מגיע לי, לא?"

הן שתקו. שתיקה כבדה, כמו שמיכה עבה של חורף ירושלמי.

כל חיי הייתי 'האמא של'. חנה של תמר ורותי. עבדתי בניקיון, בישלתי, כיבסתי, דאגתי לכל פרט קטן. בעלי, יעקב, נפטר לפני עשר שנים, והשארתי את החלומות שלי מאחור. לא היה זמן. לא היה כסף. לא היה מקום לרצון שלי.

אבל אז הגיעה ההודעה: אחותי רבקה נפטרה בקיבוץ בצפון, והשאירה לי דירה קטנה ומעט כסף. פתאום, בגיל חמישים ושש, עמדתי מול אפשרות חדשה.

"אני רוצה לעבור לצפון," אמרתי להן באותו ערב. "לקחת את הדירה של רבקה. אולי… אולי ללמוד משהו. אולי לכתוב."

"את עוזבת אותנו?" רותי שאלה בקול חנוק.

"אתן כבר גדולות," ניסיתי להסביר. "יש לכן חיים משלכן. אני לא נעלמת, אני פשוט… רוצה קצת לעצמי."

הן לא הבינו. אולי לא רצו להבין. כל השכנות בבניין דיברו. "שמעת? חנה עוזבת את הבנות שלה בשביל דירה בקיבוץ! מי שמע על דבר כזה? אמא אמיתית לא עושה דברים כאלה."

בלילות הייתי שוכבת במיטה, עיניי פקוחות. זכרתי את אמא שלי, שרה, שתמיד אמרה: "אמא צריכה לתת הכול לילדים. אם לא תתני – מי ייתן?" אבל אמא שלי גם הייתה עצובה. תמיד עייפה. תמיד עם מבט של החמצה.

פעם, כשהייתי ילדה, תפסתי אותה בוכה במטבח. "מה קרה, אמא?" שאלתי. היא ניגבה דמעה ואמרה: "כלום, חנה'לה. פשוט עייפה."

עכשיו, כשאני במקומה, אני מבינה. גם אני עייפה. אבל אני גם רעבה – רעבה לחיים שלא חייתי.

הבנות שלי לא הפסיקו לכעוס. תמר שלחה לי הודעות: "את לא חושבת על הנכדים. מי יעזור לי כשאני צריכה?" רותי כתבה: "אני מרגישה שננטשתי."

ניסיתי להסביר להן: "אני לא עוזבת אתכן. אני פשוט רוצה לגלות מי אני, חוץ מאמא שלכן."

הן לא ענו. שבועות עברו. ארזתי את הבית בדמעות. כל בגד, כל סיר – זיכרון. מצאתי מחברת ישנה שלי מהתיכון, מלאה שירים שכתבתי. שכחתי שאהבתי לכתוב. שכחתי שאי פעם חלמתי להיות סופרת.

ביום המעבר הן לא באו להיפרד. עמדתי לבד בתחנת האוטובוס עם שתי מזוודות, והרגשתי כמו פליטה. אבל גם – חופשיה.

הקיבוץ היה שקט. הדירה של רבקה קטנה, מלאה ספרים ישנים וריח של לבנדר. התיישבתי ליד החלון וכתבתי: "היום התחלתי חיים חדשים. אני פוחדת, אבל גם נרגשת."

השכנים בקיבוץ קיבלו אותי בחיוך, אבל גם כאן היו לחישות: "היא עזבה את המשפחה בעיר?" "איזו מין אמא עושה דבר כזה?"

התחלתי להתנדב בספריה המקומית. הכרתי את מרים, אלמנה בת שישים, שסיפרה לי שגם היא עזבה את תל אביב אחרי שבנה התחתן. "בהתחלה כולם כעסו," אמרה לי. "אבל בסוף הם הבינו – גם לנו מגיע לחיות."

בערבים הייתי מתקשרת לבנות. לפעמים הן ענו, לפעמים לא. תמר הייתה קצרה: "הכול בסדר." רותי הייתה בוכה: "אני מתגעגעת אלייך, אבל לא מבינה אותך."

פעם אחת, אחרי שיחה קשה במיוחד, ישבתי ובכיתי. "אולי טעיתי," לחשתי לעצמי. "אולי באמת הייתי צריכה להישאר."

אבל אז יצאתי החוצה, נשמתי את האוויר הצפוני הצלול, וראיתי את השקיעה מעל ההרים. הרגשתי – לראשונה מזה שנים – שלווה.

התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. שלחתי אחד לעיתון מקומי, והוא פורסם. קיבלתי מכתב מקוראת: "הסיפור שלך נתן לי אומץ לחלום."

לאט לאט, הבנות התחילו להתרכך. רותי באה לבקר. ישבנו במרפסת, שתינו תה.

"אמא," היא אמרה בשקט, "אני מתחילה להבין. אולי גם לי יהיה אומץ יום אחד."

תמר עדיין כועסת. "אני לא סולחת לך," היא אמרה לי בטלפון. "אבל אולי יום אחד אבין למה עשית את זה."

אני לא יודעת אם הן יסלחו לי אי פעם. אני לא יודעת אם החברה שלנו תוכל לקבל אמא שבוחרת בעצמה. אבל אני יודעת דבר אחד – מגיע לי לחלום.

אולי השאלה היא לא אם הייתי אמא טובה, אלא – האם מותר לאמא לחלום? האם מותר לנו, הנשים, לבחור בעצמנו – גם אם זה כואב לאחרים?

מה אתם חושבים? האם יש דרך נכונה להיות אמא בישראל של היום?