חכה לי, חכה לי: סיפורו של דוד

"חכה לי, חכה לי!" צעקתי אחרי אמא שלי, כשהיא כבר התרחקה מהתחנה, שקועה בשיחה עם אחותי מרים. עמדתי שם, על רציף הרכבת בירושלים, עם מזוודה אחת ביד ובלב סערה. עשר שנים לא הייתי כאן. עשר שנים של חיים באירופה, של חיפוש עצמי, של בריחה מהעבר ומהמשפחה. עכשיו אני חוזר, והלב שלי דופק כמו תוף.

הרחובות של ילדותי נראו פתאום זרים. אפילו האוויר – אותו אוויר ירושלמי יבש ומלא אבק – הרגיש שונה. "דוד, אתה זה?" שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את סבתא רבקה, עומדת עם מקל ההליכה שלה, עיניה נוצצות מדמעות. "הייתי בטוחה שלא תחזור לעולם," היא לחשה וחיבקה אותי חזק. הרגשתי איך כל הכעסים הישנים שלי מתערבבים עם געגוע עמוק.

בבית חיכו לי כולם: אבא יצחק, שעדיין לא סלח לי על שעזבתי; אמא אסתר, שתמיד ניסתה לגשר; מרים, שתמיד קינאה בי על החופש; וסבא אליהו, ששתק כל הארוחה והביט בי במבט חודר. "אז מה עכשיו?" שאל אבא בקור. "תחזור ותעזוב שוב? או שאתה סוף סוף נשאר?"

לא ידעתי מה לענות. רציתי לצעוק שאני לא בורח יותר, אבל גם לא הייתי בטוח שאני מסוגל להישאר. ישראל השתנתה – מחירי הדירות בשמיים, הרחובות מלאים רעש ומתח, כולם ממהרים ואין מקום לשקט. באירופה היה לי שקט, אבל לא היה לי בית.

בערב ישבנו במרפסת. מרים הדליקה סיגריה והביטה בי בזלזול. "מה מצאת שם בחו"ל שכל כך טוב? למה לא יכולת להישאר כאן ולעזור למשפחה?" היא שאלה. "את יודעת מה זה להיות הומו בירושלים?" עניתי לה בשקט. "את יודעת כמה פחדתי? כמה התביישתי?"

היא שתקה. אבא קם בזעם וטרק את הדלת. אמא רצתה להגיד משהו אבל רק הניחה יד על כתפי. "דוד שלי," היא לחשה, "העיקר שחזרת."

בלילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את סבא מתפלל בחדרו, ממלמל פסוקים עתיקים. חשבתי על כל השנים שבזבזתי בניסיון לרצות אחרים – את המשפחה, את החברה, את עצמי. האם יש מקום בארץ הזאת למישהו כמוני?

למחרת הלכתי ברחובות העיר העתיקה. ראיתי ילדים משחקים בכדור, נשים מדברות בערבית ועברית, חיילים עומדים בכניסה לשוק מחנה יהודה. הכול מוכר וזר בו-זמנית. פתאום שמעתי קול מוכר: "דוד!" זה היה יוסי, החבר הכי טוב שלי מהתיכון. הוא חיבק אותי כאילו לא עברו שנים.

"מה אתה עושה פה? חשבתי שנעלמת לתמיד!" הוא צחק.

"חזרתי," אמרתי לו בשקט.

"ומה עכשיו? אתה נשאר?"

לא ידעתי מה לענות.

בערב שוב התכנסנו לארוחת שישי. אבא ישב בראש השולחן, פניו קשות. באמצע הארוחה הוא פנה אליי: "דוד, אני לא מבין אותך. למה אתה חייב להיות שונה? למה אתה לא יכול פשוט להתחתן ולהביא ילדים כמו כולם?"

הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי. "אני מי שאני," לחשתי.

סבתא רבקה קמה באיטיות, ניגשה אליי וחיבקה אותי מול כולם. "דוד שלי, אל תתבייש לעולם במי שאתה. אלוהים אוהב את כל ילדיו." לרגע היה שקט מוחלט בבית.

מרים פרצה בבכי ויצאה מהחדר. אמא רצה אחריה. אבא הביט בי בעיניים אדומות ואמר: "אני צריך זמן." נשארתי לשבת עם סבתא וסבא.

סבא אליהו הביט בי ואמר: "גם אני ברחתי פעם מהבית שלי בפולין כי הייתי שונה – יהודי בעולם של גויים. אבל בסוף הבנתי שאין לנו מקום אחר חוץ מהבית שלנו." הוא הניח יד על כתפי.

בימים הבאים ניסיתי למצוא עבודה. בכל מקום שאלו אותי למה עזבתי ולמה חזרתי. הרגשתי זר בעיר שלי. אבל גם הרגשתי תקווה – אולי כאן אוכל לבנות חיים חדשים.

יום אחד פגשתי את נועה בבית קפה קטן במרכז העיר – היא הייתה פעם שכנה שלנו, היום היא פעילה חברתית למען זכויות להט"ב בירושלים. סיפרתי לה על הקשיים שלי והיא חייכה: "אתה לא לבד פה יותר. יש לנו קהילה." היא הזמינה אותי להצטרף לפעילות שלהם.

בערב סיפרתי למשפחה שאני הולך למפגש קהילה גאה. אבא שתק, אמא חיבקה אותי ואמרה: "תהיה מי שאתה." מרים רק לחשה: "סליחה שלא הבנתי אותך אף פעם." הרגשתי שמשהו מתחיל להשתנות בינינו.

בלילה הלכתי לכותל המערבי והתפללתי בלחש: "אלוהים, תן לי כוח להיות אני בארץ הזאת." מסביבי עמדו אנשים מכל הסוגים – דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים – כל אחד עם התפילה שלו.

כשחזרתי הביתה ראיתי את אבא יושב במרפסת לבד. התיישבתי לידו בשקט.

"אתה יודע," הוא אמר לבסוף, "כשהייתי ילד פחדתי להיות שונה גם כן. פחדתי שאף אחד לא יבין אותי." הוא הביט בי בעיניים רכות לראשונה מזה שנים.

"אני רוצה לנסות להבין אותך," הוא אמר בלחש.

חייכתי אליו ודמעות זלגו מעיניי.

האם באמת אפשר להשתנות בארץ הזאת? האם יש מקום לכולנו – גם לשונים וגם לדומים? אולי זה הזמן שלכם לספר לי – מה אתם הייתם עושים במקומי?