בין הצללים לאור: יומנה של שחקנית ישראלית

"את שוב מאחרת, רבקה!" קולו של דניאל, בעלי לשעבר, רודף אחרי במדרגות התחנה. אני מתעלמת, מתיישבת בכבדות בקרון הרכבת התחתית של תל אביב, ומנסה להסדיר נשימה. למה בכלל נעלתי את העקבים האלה? אולי כי גם בגיל חמישים ושתיים, אני עדיין רוצה להרגיש אישה. אני בוהה בהשתקפות שלי בחלון השחור – עיניים עייפות, שפתון אדום שנמרח מעט, ושיער שמסרב להסתדר. "לא רע," אני ממלמלת לעצמי. "במיוחד כשישנת שעתיים בלילה, מרחת טונות איפור ומסתכלת לא במראה אלא בזכוכית כהה."

הטלפון רוטט. הודעה מהבת שלי, מרים: "אמא, שכחת שוב את התרופות של סבתא אצלך? אבא כועס." אני עונה במהירות: "סליחה חמודה, אביא מחר." הלב שלי מתכווץ. מרים בת עשרים ושבע, גרה עם דניאל מאז שהתגרשנו. היא תמיד הייתה הילדה של אבא. אני נשארתי עם הכלב והחלומות.

הרכבת עוצרת בנווה צדק. אני יורדת, נושמת את האוויר הלח של תל אביב. בדרך לתיאטרון "הבימה" אני חולפת על פני קבצן שמנגן בכינור. הוא קורא לי: "רבקה! את עוד משחקת את חנה סנש?" אני מחייכת אליו – הוא היה פעם שחקן בעצמו. "כן, יעקב," אני עונה, "אבל הקהל קטן יותר כל שנה."

החזרות מתחילות. הבמאי, אליעזר, צורח: "רבקה! תני לי יותר כאב! חנה סנש לא הייתה עדינה כמוך!" אני מתאמצת להיזכר באומץ של חנה, אבל הראש שלי מלא בחשבונות שלא שולמו ובפחד מהעתיד. אחרי ההצגה, אני יושבת מאחורי הקלעים עם רותי, השחקנית הצעירה. היא מספרת לי על אודישן לסדרה חדשה בנטפליקס. "רבקה, למה את לא מנסה? יש תפקידים לאימהות!" אני צוחקת מרירות: "אני כבר לא נראית כמו אמא בטלוויזיה – רק כמו אמא אמיתית."

בלילה אני חוזרת לדירה הקטנה שלי ביפו. הכלב שלי, שמואל, מקבל אותי בזנב שמח. אני פותחת את המקרר – ריק כמעט לגמרי. לוקחת גבינה לבנה ומורחת על פרוסת לחם יבש. הטלוויזיה דולקת ברקע – חדשות על יוקר המחיה, על הפגנות נגד הממשלה, על עוד פיגוע בירושלים. אני מרגישה איך הלב שלי נסגר.

פתאום טלפון מדניאל: "רבקה, מרים בוכה. היא אומרת שאת לא מקשיבה לה אף פעם." אני מתעצבנת: "דניאל, אתה יודע כמה אני עובדת? אתה יודע כמה קשה לי לבד?" הוא שותק ואז לוחש: "גם לי קשה לבד."

אני נזכרת בלילה ההוא לפני עשרים שנה – ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון הלאומי. דניאל ישב בשורה הראשונה עם פרחים בידיים ודמעות בעיניים. אחר כך הכול התפורר – המריבות על כסף, על קריירה, על מי יאסוף את מרים מהגן.

למחרת בבוקר אני הולכת לבקר את אמא שלי בבית האבות ברמת גן. היא כבר לא מזהה אותי תמיד. "מי את?" היא שואלת בעיניים דהויות. "אני רבקה, אמא שלך," אני לוחשת ומלטפת את ידה הקרה. היא מחייכת פתאום: "את יפה היום."

בדרך חזרה אני מקבלת הודעה מהסוכן שלי: "אין תפקידים כרגע. אולי תנסי ללמד משחק?" אני מתיישבת על ספסל ברחוב ומתחילה לבכות. כל השנים האלה – בשביל מה? בשביל רגעים קצרים של תשואות? בשביל בדידות?

בערב מגיעה מרים לביקור פתע. היא עומדת בפתח הדלת עם שקית ירקות ולחם טרי. "אמא, את חייבת לאכול יותר טוב," היא אומרת בקול תקיף של אחות בית חולים. אנחנו יושבות יחד במטבח הקטן.

"את יודעת," היא אומרת פתאום, "פעם רציתי להיות שחקנית כמוך." אני מסתכלת עליה בהפתעה: "למה לא סיפרת לי?" היא מושכת בכתפיים: "כי תמיד היית עסוקה… בתיאטרון, באודישנים… לא רציתי להפריע."

אני מרגישה דקירה בלב – כמה דברים פספסתי? כמה פעמים בחרתי בתשואות על פני המשפחה?

בלילה אני כותבת ביומן: "אולי הייתי צריכה לבחור אחרת. אולי הייתי צריכה להישאר מורה לספרות כמו שאבא רצה." אבל אז אני נזכרת ברגעים הקטנים – כשהקהל מוחא כפיים, כשילד קטן מביט בי בעיניים נוצצות אחרי הצגה.

יום שישי מגיע ואני הולכת לשוק הכרמל לקנות ירקות לשבת. מוכר הפירות קורא לי: "רבקה! ראיתי אותך בטלוויזיה! למה את לא משחקת יותר?" אני מחייכת אליו: "אין עבודה לשחקניות זקנות." הוא מנופף בידו: "שטויות! את תמיד תהיי כוכבת!"

בערב שבת אני מדליקה נרות לבד בדירה החשוכה. הכלב שמואל יושב לידי ואני שרה לו שירי שבת מהילדות. פתאום דפיקה בדלת – מרים נכנסת עם דניאל מאחוריה. הם מביאים עוגה ויין.

אנחנו יושבים יחד סביב השולחן הקטן – משפחה שבורה אבל עדיין משפחה.

אני מסתכלת עליהם וחושבת: האם אפשר להתחיל מחדש גם בגיל חמישים ושתיים? האם אפשר למצוא משמעות גם כשכל החלומות נשברים?

אולי החיים הם לא רק תשואות וקהל – אולי הם הרגעים הקטנים האלה של חסד ואהבה.

מה אתם חושבים? האם הייתם בוחרים שוב באותו מסלול חיים – גם אם ידעתם שהוא יהיה מלא כאב ובדידות?