הטלפון של אמא תמיד מצלצל ברגע הלא נכון

הטלפון רוטט לי בכיס בדיוק כשאני מנסה להתרכז בהרצאה של פרופ' לוי. אני יודעת מי זו עוד לפני שאני מסתכלת על המסך. אמא. חנה. היא תמיד מצלצלת ברגעים הכי לא מתאימים, כאילו יש לה חוש שישי לזהות מתי אני הכי קרובה להרגיש חופשיה. אני מתעלמת, אבל הוא מצלצל שוב. "מרים, יש גבול! תכבדי את עצמך ואת הכיתה," לוחשת לי שירה, חברה שלי לספסל. אני מתביישת. "אפשר לצאת?" אני שואלת בקול רועד. פרופ' לוי מסמנת לי לצאת, ואני בורחת החוצה.

"אמא, מה קרה?" אני עונה בלחישה במסדרון. "מרים, איפה את? שמעת מה קרה בתחנה המרכזית? את בסדר? את לא עונה לי!" הקול שלה רועד, ואני מרגישה איך הדאגה שלה חונקת אותי. "אמא, אני באוניברסיטה. הכול בסדר. למה את תמיד חושבת שקרה לי משהו?" אני כמעט צועקת.

"כי זו ישראל, מרים! כי כל יום קורה פה משהו! את לא מבינה כמה קשה לי לישון בלילה כשאת לא בבית."

אני שותקת. היא לא יודעת שאני כבר שבועיים לא ישנה טוב בעצמי. הלחץ של הלימודים, העבודה בבית הקפה, הדירה השכורה עם שתי שותפות שאני לא באמת מכירה – הכול יושב לי על הלב כמו אבן.

"אני חייבת לחזור לשיעור," אני מסיימת את השיחה ורצה חזרה לכיתה. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני חושבת על אמא שלי, על אבא שלי שנפטר לפני שלוש שנים בפיגוע בירושלים, על האח הקטן שלי, יונתן, שמתחיל עכשיו צבא ואני מפחדת עליו כל לילה.

בערב אני חוזרת לדירה. רחל, אחת השותפות שלי, יושבת בסלון עם החדשות ברקע. "שמעת מה קרה היום?" היא שואלת בלי להסתכל עליי. "כן, אמא שלי כמעט גרמה לי התקף לב בגלל זה." היא מחייכת חיוך עייף. "גם שלי. היא שלחה לי עשרים הודעות בוואטסאפ." אנחנו צוחקות צחוק מריר.

אני נכנסת לחדר ומסתכלת על התמונה של אבא שלי. הוא היה תמיד אומר לי: "מרים'לה, אל תפחדי מהחיים. תעשי מה שאת אוהבת." אבל איך אפשר לא לפחד כאן? איך אפשר להיות חופשיה כשכל רגע משהו יכול לקרות?

בלילה אני מקבלת הודעה מאמא: "אני אוהבת אותך. תשלחי לי הודעה כשאת מגיעה הביתה." אני מתלבטת אם לענות. מצד אחד, אני רוצה שהיא תפסיק לדאוג לי כל כך. מצד שני, אולי גם אני הייתי דואגת ככה אם הייתי במקומה.

למחרת בבוקר אני פוגשת את יונתן בתחנה המרכזית לפני שהוא חוזר לבסיס. הוא נראה עייף, המדים שלו מקומטים והוא מחייך חיוך קטן. "אמא התקשרה אליך גם אתמול?" הוא שואל. "ברור," אני עונה ומגלגלת עיניים.

"היא פשוט מפחדת להישאר לבד," הוא אומר בשקט. "מאז שאבא נהרג… היא לא מצליחה להירגע." אני מרגישה דקירה בלב. "גם אני לא," אני לוחשת.

אנחנו עומדים שם רגע בשקט, ואז הוא מחבק אותי חיבוק חזק. "אנחנו נשרוד את זה יחד," הוא אומר.

באותו ערב אני מחליטה לדבר עם אמא בגלוי. אני מתקשרת אליה ומזמינה אותה לקפה בשבת בבוקר. היא מגיעה עם עוגיות שהיא אפתה במיוחד בשבילי.

"אמא," אני מתחילה בזהירות, "אני יודעת שאת דואגת לי, אבל אני חייבת שתסמכי עליי קצת יותר. אני כבר לא ילדה קטנה." היא מסתכלת עליי בעיניים דומעות. "מרים, את כל מה שיש לי בעולם הזה. איך אפשר להפסיק לדאוג?"

אני מחזיקה לה את היד. "גם לי קשה לפעמים. אבל אם לא תתני לי לנשום – אני אחנק."

היא שותקת רגע ארוך ואז מחייכת חיוך עצוב. "בסדר, מרים'לה. אני אנסה."

בדרך חזרה לדירה אני חושבת על כל האימהות בישראל – כמה קשה להן לשחרר כשהמציאות כל כך מסוכנת ובלתי צפויה. אבל גם לנו, הילדים שלהן, קשה למצוא מקום לעצמנו בתוך הפחדים שלהן.

בערב אני שולחת לה הודעה: "הגעתי הביתה בשלום." היא עונה מיד: "תודה שכתבת לי." ואני מרגישה קצת יותר חופשיה וקצת יותר קרובה אליה בו זמנית.

לפעמים אני תוהה – האם אי פעם אצליח להיות באמת עצמאית כאן? או שאולי הדאגה הזו היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו בארץ הזאת?