קנאה צורבת: האם אשתי נאמנה לי?

"את שוב יוצאת מאוחר?" שאלתי בקול חנוק, מנסה להסתיר את הרעד. רבקה עמדה בכניסה, לובשת את המעיל הכחול שלה, זה שהיא שומרת לאירועים מיוחדים. היא לא הסתכלה עליי, רק סידרה את השיער מול המראה. "יש לי פגישה עם הוועד. דיברנו על זה, יעקב. אל תחזור על זה שוב."

הדלת נסגרה אחריה, ואני נשארתי לבד בסלון, עם השקט הזה שממלא את הבית אחרי שהילדים נרדמים. שמעון ושרה, בני עשר ושמונה, ישנים בחדרים שלהם, ואני בוהה בטלוויזיה כבויה. הראש שלי מלא מחשבות. האם היא באמת הולכת לוועד? למה היא חוזרת כל כך מאוחר? למה היא הפסיקה לספר לי מה עובר עליה?

אני לא יודע מתי זה התחיל. אולי כשהתחילה לעבוד במועצה המקומית, פתאום היו לה חברים חדשים, שיחות שלא רציתי לשמוע. אולי זה היה כשהפסיקנו לצחוק יחד, כשהפסקנו לגעת אחד בשני בלי סיבה. אני זוכר את רבקה של פעם – חייכנית, חמה, מלאה חיים. עכשיו היא עייפה, מרוחקת, ואני מרגיש כמו צל בבית שלי.

לפני שבועיים מצאתי הודעה בטלפון שלה. "היה לי כיף לדבר איתך היום, רבקה. מחכה כבר לפגישה הבאה." לא היה שם שם, רק מספר. הלב שלי דפק כמו משוגע. לא העזתי לשאול אותה. במקום זה, התחלתי לעקוב אחרי כל תנועה שלה. מתי היא יוצאת, מתי היא חוזרת, עם מי היא מדברת. אני שונא את עצמי על זה, אבל לא מצליח לעצור.

בערב שישי האחרון, ישבנו סביב השולחן. אמא שלי, אסתר, שאלה את רבקה: "נו, איך בעבודה החדשה?" רבקה חייכה חיוך קטן. "בסדר, הרבה לחץ. יש פרויקט חדש עם העירייה."

"ומי עובד איתך על זה?" שאלתי, מנסה להישמע אגבי.

היא הביטה בי במבט חד. "כולם. למה אתה שואל?"

"סתם, מעניין אותי. את לא מספרת כלום בזמן האחרון."

היא שתקה. שמעון הביט בי במבט עצוב. "אבא, אפשר עוד חלה?"

רבקה קמה להביא לו. אמא שלי לחשה לי: "תן לה מרחב, יעקב. אל תלחץ עליה."

אבל איך אפשר לא ללחוץ כשאתה מרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליים שלך?

בלילה, כשהילדים נרדמו, ניסיתי לדבר איתה. "רבקה, את אוהבת אותי עדיין?"

היא שתקה רגע ארוך מדי. "אני עייפה, יעקב. אפשר לדבר מחר?"

"את כבר לא מדברת איתי על כלום. אני מרגיש שאת מתרחקת."

היא נשפה בכבדות. "אני לא מתרחקת. אני פשוט עייפה מהכול – מהעבודה, מהבית, מהמריבות. אתה לא רואה אותי באמת כבר הרבה זמן."

"אני רואה אותך כל יום! אני דואג לך, לילדים, לבית הזה!"

"אתה רואה אותי, אבל אתה לא מקשיב. אתה עסוק רק בפחדים שלך."

היא הסתובבה לצד השני במיטה. נשארתי ער כל הלילה, בוהה בתקרה.

ביום ראשון החלטתי לעקוב אחריה. הרגשתי כמו פושע, אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי. ראיתי אותה נפגשת עם גבר ליד בית הקפה במרכז העיר. הוא חייך אליה, נגע בידה קלות. היא צחקה – הצחוק הזה שכבר שנים לא שמעתי ממנה.

חזרתי הביתה שבור. רציתי להתעמת איתה, לצעוק, לשבור משהו. במקום זה, ישבתי בסלון וחיכיתי לה. כשהגיעה, היא נראתה מופתעת לראות אותי ער.

"יעקב, מה אתה עושה ער?"

"ראיתי אותך היום. עם הגבר ההוא. מי זה?"

היא שתקה רגע, ואז אמרה בשקט: "זה דניאל, הוא עובד איתי על הפרויקט."

"למה לא סיפרת לי עליו? למה את צוחקת איתו ככה?"

היא התיישבה מולי, עיניה מלאות דמעות. "כי אתה לא שואל באמת. כל מה שמעניין אותך זה אם אני בוגדת בך או לא. אתה לא שואל איך אני מרגישה, מה עובר עליי. אתה לא רואה כמה קשה לי."

"אז את בוגדת בי? תגידי לי את האמת!"

היא בכתה. "לא! לא בגדתי בך. אבל אני מרגישה בודדה כבר הרבה זמן. דניאל פשוט מקשיב לי. הוא לא שופט אותי. הוא לא חושד בי כל הזמן."

הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן. "אז מה את רוצה? לעזוב? להישאר?"

היא שתקה. "אני לא יודעת. אני רוצה להרגיש שוב שמישהו רואה אותי."

בימים שאחרי, ניסיתי להשתנות. הקשבתי לה, שאלתי אותה על העבודה, על החלומות שלה. אבל משהו נשבר בינינו. הילדים הרגישו את המתח, שרה התחילה להרטיב בלילה, שמעון הסתגר בחדר.

בערב אחד, רבקה אמרה לי: "אני צריכה זמן לחשוב. אני עוברת לגור אצל אחותי, מרים, לכמה שבועות."

נשארתי לבד בבית, עם הילדים, עם השקט הזה שמפלח את הלב. אמא שלי באה לעזור, אבל כל הזמן שאלה: "מה עשית שרבקה עזבה?"

אני לא יודע מה עשיתי. אולי הייתי צריך להאמין לה יותר, לסמוך עליה. אולי הייתי צריך להפסיק לפחד כל כך לאבד אותה, ופשוט לאהוב אותה כמו שהיא.

עכשיו, אני כותב לכם, כי אני לא יודע איך להמשיך. האם אפשר לתקן משהו שנשבר כל כך עמוק? האם אפשר להחזיר אמון שאבד?

אולי אתם יודעים – מה עושים כשהלב שלך מלא קנאה ופחד, אבל כל מה שאתה רוצה זה להרגיש שוב אהוב?

האם יש דרך חזרה מהמקום הזה? או שאיבדתי אותה לתמיד?