הטלפון של אמא: סיפור על בחירה, זהות ומשפחה בישראל

הטלפון רעד לי בכיס בדיוק כשהמרצה ד"ר רותי פרידמן דיברה על מגדר וחברה בישראל. ידעתי שזה את, אמא. תמיד את מצליחה לדעת מתי אני הכי פגיעה. "תמר, תעני כבר," לחשה לי שירה, החברה הכי טובה שלי, שראתה איך הידיים שלי רועדות. "אני לא יכולה עכשיו," לחשתי חזרה, אבל הטלפון לא הפסיק לרטוט. המרצה הרימה את הראש, מבטה חודר. "גברת לוי, אם זה כל כך דחוף – תצאי החוצה ותעני."

יצאתי למסדרון, הלב שלי דופק כמו משוגע. "אמא?" עניתי בלחישה.

"תמרי, איפה את? למה את לא עונה? אבא שלך חולה, אני צריכה שתבואי הביתה." הקול שלה רעד.

"אני באמצע שיעור, אמא. מה קרה לאבא?"

"הוא לא מרגיש טוב. הרופא אמר שצריך בדיקות דחופות. אני לבד פה, תמרי. את הבכורה שלי, אני צריכה אותך."

שתקתי. ידעתי מה זה אומר – שוב לעזוב הכל, לנסוע לירושלים, להיכנס לתוך הבית הצפוף שלנו בשכונת בית וגן, לשמוע את הדאגות של אמא עליי: למה אני עדיין רווקה בגיל 27, למה אני גרה עם שותפים בתל אביב ולא חוזרת הביתה, למה אני לא יוצאת עם בחורים "טובים" מהקהילה.

"אני אגיע בערב," אמרתי לבסוף. "אני לא יכולה עכשיו."

"תמרי…" היא נאנחה. "לפחות תדברי עם אבא."

שמעתי את הנשימות הכבדות שלו מעבר לקו. "תמרוש, אל תדאגי לי. רק תבואי לראות אותנו לפעמים."

הדמעות חנקו אותי. "אני אוהבת אותך, אבא."

נשענתי על הקיר במסדרון האוניברסיטה וחשבתי על הפער העצום בין החיים שלי כאן – הרצאות, קפה עם חברות, דייטים עם בחורים מכל הארץ – לבין הבית שבו גדלתי. שם הכל מוגדר: מה מותר ומה אסור, מי ראוי ומי לא.

בערב נסעתי לירושלים באוטובוס 480. כל הדרך ניסיתי להתרכז בספר שלקחתי איתי – מאמר על נשים בחברה החרדית – אבל הראש שלי היה מלא בזיכרונות: איך אמא הייתה מסרקת לי את השיער לפני שבת, איך אבא היה מספר לי סיפורים על סבא רבא שהגיע מפולין עם מזוודה אחת ותפילה בלב.

כשהגעתי הביתה, הבית היה מלא ריח של מרק עוף וקצת פחד. אמא חיבקה אותי חזק מדי. אבא שכב על הספה וניסה לחייך.

"תמרי, אולי תישארי הלילה?" שאלה אמא בקול מתחנן.

"אני צריכה לחזור מחר בבוקר ללימודים," עניתי בזהירות.

"כל הזמן הלימודים האלה… מתי תחשבי גם על משפחה?" היא לחשה.

"אמא, אני חושבת על זה. פשוט בדרך שלי."

"הדרך שלך? ומה עם הדרך שלנו? את יודעת כמה קשה לנו לראות אותך לבד? כל החברות שלך כבר נשואות עם ילדים."

"אני לא לבד, אמא. יש לי חיים בתל אביב, יש לי חברים…"

"חברים? ומה עם בחור יהודי טוב? מה עם חתונה?"

שתקתי. איך אסביר לה שאני יוצאת כבר שנה עם יונתן כהן – בחור חילוני מתל אביב – ושאנחנו אוהבים אחד את השנייה אבל מפחדים לספר למשפחות שלנו?

בלילה ישבתי במיטה הישנה שלי והסתכלתי על התקרה המוכרת. שמעתי את ההורים שלי מדברים בלחש במטבח.

"היא מתרחקת מאיתנו," אמרה אמא בקול חנוק.

"תני לה זמן," ענה אבא בשקט. "היא צריכה למצוא את הדרך שלה."

"אבל מה יגידו השכנים? ומה אם היא תביא לנו נכדים שלא שומרים שבת?"

הלב שלי התכווץ. רציתי לצעוק: אני עדיין הבת שלכם! אני אוהבת אתכם! אבל גם אני רוצה לחיות אחרת.

בבוקר קיבלתי הודעה מיונתן: "איך היה בבית? מתגעגע אלייך."

כתבתי לו: "קשה. הם לא מבינים אותי." הוא שלח לי לב קטן.

חזרתי לתל אביב בתחושת אשמה כבדה. באותו ערב יונתן חיכה לי ליד הדירה שלי עם פרחים.

"את בסדר?"

"לא יודעת," עניתי. "אני מרגישה שאני נקרעת לשניים."

הוא חיבק אותי חזק. "אני פה בשבילך. אבל בסוף תצטרכי לבחור – או לפחות להחליט איך את משלבת בין העולמות שלך."

שתקתי. ידעתי שהוא צודק.

שבוע אחר כך קיבלתי טלפון נוסף מאמא: "תמרי, יש בחור שרוצה להכיר אותך. בחור טוב ממשפחה טובה בירושלים."

"אמא… יש לי חבר."

שתיקה ארוכה בקו.

"חבר? מי הוא?"

"יונתן כהן. הוא לומד באוניברסיטת תל אביב."

"כהן… זה שם מוכר… הוא דתי?"

"לא בדיוק."

השתיקה הפכה לכעס: "את שוברת לנו את הלב! למה את עושה לנו את זה? מה יהיה עם המשפחה שלנו? עם המסורת שלנו?"

"אמא, אני אוהבת אותו! למה זה כל כך קשה לקבל אותי כמו שאני?"

"כי ככה גידלנו אותך! כי ככה גדלנו כולנו! את לא יכולה פשוט למחוק הכל ולהתחיל מחדש!"

נשברתי בבכי.

באותו ערב יונתן הגיע אליי ואמר: "אני מוכן להילחם בשבילך, אבל אני לא רוצה שתאבדי את המשפחה שלך בגללי."

ישבנו יחד עד מאוחר ודיברנו על העתיד – האם נוכל לגשר בין העולמות? האם יום אחד ההורים שלי יקבלו אותו?

עברו חודשים של מתח, ריבים ושיחות נפש אינסופיות. בסופו של דבר החלטנו להזמין את ההורים שלי ואת ההורים שלו לארוחת ערב משותפת.

בערב הגדול הבית היה מלא מתחים – אמא שלי הגישה קוגל ואמא שלו הביאה סלט קינואה. אבא שלי הביט בי בעיניים עצובות ואמר: "תמרוש, רק שתהיי מאושרת."

אמא שלי בכתה בשקט בפינה.

בסוף הערב יונתן לקח אותי הצידה ולחש: "לא משנה מה יקרה – אני איתך."

עמדתי שם בין שני העולמות שלי – הילדה מירושלים והאישה מתל אביב – וידעתי שאין דרך מושלמת.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם אפשר באמת לשלב בין מסורת לחופש אישי? האם יום אחד ההורים שלי יראו בי לא רק בת טובה אלא גם אישה עצמאית שבחרה בדרך שלה?