האם מותר לי להרגיש שנאה?

"אני לא נוסעת!" צעקתי, דלת החדר שלי נטרקה מאחורי בגבול שבין כאב לזעם. שמעתי את חנה, אשתי השנייה של אבא שלי, נושפת בכעס מהסלון. "נו באמת, שירה, את לא מתביישת? חיה אצלי, אוכלת מהיד שלי, ובסוף עוד עושה לי טובה?" היא קראה בקול רם, כאילו כל השכנים צריכים לדעת כמה אני כפויה טובה.

אני בת חמש עשרה. אבא שלי, דניאל, נהרג בתאונת דרכים לפני שנתיים. מאז אני גרה עם חנה – אשתו השנייה – בדירה קטנה בפתח תקווה. אמא שלי, רחל, עזבה אותנו כשהייתי בת שמונה. היא גרה עכשיו בירושלים עם המשפחה החדשה שלה. לפעמים היא מתקשרת, אבל תמיד יש לה תירוץ למה אי אפשר להיפגש: "יש לי משמרת בבית החולים", "הילדים חולים", "אני עייפה". נשארתי לבד עם חנה.

חנה אף פעם לא רצתה ילדים. היא אמרה את זה לאבא שלי עוד כשהיו חברים. אבל אחרי שהוא נהרג, לא היה מי שידאג לי. סבתא אסתר כבר זקנה מדי, והדודים שלי גרים בחו"ל. חנה קיבלה אותי אליה כי "לא הייתה ברירה" – ככה היא אומרת לחברות שלה בטלפון. אני שומעת אותה לפעמים: "מה אני צריכה את זה עכשיו? ילדה בגיל ההתבגרות, ועוד לא שלי…"

בערב ההוא, היא ניסתה לגרור אותי לארוחת שישי אצל המשפחה שלה. "את חייבת לבוא! זה חשוב לי!" היא התעקשה. אבל אני לא מסוגלת לשבת שם, להרגיש זרה בין כולם. הם מדברים על פוליטיקה, על מחירי הדירות, על הצבא – ואני רק רוצה להיעלם.

"שירה! תפסיקי עם הדרמות שלך!" היא דפקה בדלת החדר שלי. "את לא תתנהגי אליי ככה בבית שלי!"

"זה גם הבית שלי!" צעקתי בחזרה.

היא שתקה לרגע. שמעתי אותה ממלמלת משהו על זה שאני כמו אמא שלי – אגואיסטית.

נשכבתי על המיטה וחיבקתי את הכרית של אבא. היא עדיין מריחה ממנו – בושם גברי מתוק ומעט טבק. לפעמים אני מדברת אליו בלחש: "אבא, למה עזבת אותי? למה השארת אותי איתה?"

בבוקר למחרת, חנה הכינה לעצמה קפה והתעלמה ממני. ניסיתי לקחת יוגורט מהמקרר והיא סגרה אותו בטריקה: "אם את לא באה איתי למשפחה שלי – אל תצפי שאני אכין לך אוכל!"

"אני לא צריכה ממך כלום!" עניתי וטרקתי שוב את הדלת.

בבית הספר כולם יודעים שאבא שלי מת. המורה לתנ"ך, יעקב, מנסה לעזור: "שירה, את רוצה לדבר? אולי עם היועצת?" אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. החברות שלי – מיכל ונעמה – מזמינות אותי אליהן בשבתות. אצלן יש בית רגיל: אמא שמחבקת, אבא שמקשיב. לפעמים אני מקנאה בהן כל כך שזה כואב.

פעם אחת מיכל שאלה: "למה את לא באה אלינו יותר?"

"אני לא רוצה להשאיר את חנה לבד," שיקרתי.

אבל האמת היא שאני מפחדת להרגיש עוד יותר לבד כשאני רואה מה חסר לי.

בערב אחד, כשחזרתי מבית הספר, מצאתי את חנה בוכה בסלון. זה היה מוזר – אף פעם לא ראיתי אותה בוכה.

"מה קרה?" שאלתי בזהירות.

היא ניגבה דמעות ואמרה: "פיטרו אותי מהעבודה. אין לי כסף לשלם על הדירה הזאת לבד."

שתקתי. פתאום הבנתי שגם היא מפחדת – אולי אפילו יותר ממני.

"אני יכולה למצוא עבודה אחרי הלימודים," אמרתי בלחש.

היא הסתכלה עליי בפעם הראשונה מזה חודשים בעיניים אחרות – כאילו ראתה אותי באמת.

"את לא צריכה לעבוד," אמרה בשקט. "את רק ילדה."

"אני כבר לא ילדה," עניתי.

מאותו יום משהו השתנה בינינו. היא התחילה לשאול אותי איך היה בבית הספר, אם אני צריכה עזרה בשיעורים. לפעמים היא אפילו הכינה לי תה בערב.

אבל עדיין היו רגעים קשים. פעם אחת רבנו שוב – היא האשימה אותי שאני לא עוזרת בבית ואני צעקתי עליה שהיא אף פעם לא רצתה אותי כאן באמת.

"את יודעת מה? את צודקת," היא אמרה בשקט. "לא רציתי ילדים. אבל עכשיו את כאן ואני… אני מנסה. באמת מנסה."

לא ידעתי מה לענות לה. רציתי לחבק אותה – אבל גם רציתי לברוח.

בלילות אני חולמת על אבא שלי. הוא יושב לידי על הספה ומספר לי בדיחות ישנות. לפעמים הוא מחייך ואומר: "שירה'לה, תסלחי לה. קשה לה בדיוק כמוך." ואז אני מתעוררת עם דמעות בעיניים.

יום אחד קיבלתי מכתב מאמא שלי – רחל. היא כתבה שהיא מתגעגעת ושואלת אם אני רוצה לבוא אליה לחופש הגדול בירושלים.

הלב שלי התכווץ. מצד אחד רציתי לראות אותה – לשמוע אותה אומרת שאני חשובה לה. מצד שני פחדתי לעזוב את חנה לבד.

סיפרתי לחנה על המכתב.

"את רוצה ללכת?" שאלה בקול חלש.

"אני לא יודעת," עניתי בכנות.

"אם הייתי במקומך – הייתי הולכת," היא אמרה בשקט.

"אבל אז תישארי לבד," לחשתי.

היא חייכה חיוך עצוב: "אני כבר רגילה לבד." ואז הוסיפה: "אבל אולי תגלי שגם אמא שלך השתנתה."

נסעתי לירושלים לשבועיים. אמא ניסתה להיות נחמדה – לקחה אותי לקניון, קנתה לי בגדים חדשים. אבל בלילות שמעתי אותה מתווכחת עם בעלה החדש עליי: "זו רק תקופה קצרה! אל תעשה מזה עניין." הרגשתי שוב כמו מטען עודף.

כשחזרתי לחנה בפתח תקווה, היא חיכתה לי בתחנה עם שקית בורקסים חמים.

"התגעגעתי," היא אמרה בפשטות.

לא עניתי מיד. רק כשהגענו הביתה ולראשונה מזה שנתיים הרגשתי – אולי כאן בכל זאת יש לי בית.

לפעמים אני חושבת: אולי שנינו שבורות – אני והיא – אבל אולי דווקא בגלל זה אנחנו יכולות לבנות משהו חדש ביחד?

תגידו לי אתם: האם מותר לי להרגיש שנאה כלפיה? או שאולי הגיע הזמן לסלוח ולנסות להתחיל מחדש?