הכול בגלל הגשם: סיפורו של אליעזר בערב תל אביבי

הכול בגלל הגשם. אני נשבע, אילו לא היה מתחיל לטפטף באותו ערב, אולי הכול היה נראה אחרת. עמדתי ליד החלון בדירה הישנה של אמא שלי ברחוב בן יהודה, מביט בטיפות הזולגות על הזכוכית, מנסה להחליט אם לצאת או להישאר. "אליעזר, אתה שוב בוהה בגשם?" שמעתי את קולה של אמא, רחל, מהמטבח. היא תמיד ידעה לזהות מתי אני בורח למחשבות שלי. "אתה לא יכול להישאר כאן לנצח, אתה יודע. יש לך חיים משלך."

"אני יודע, אמא," עניתי בשקט, משתדל שלא תרגיש כמה אני מתוח. מאז שחזרתי מתל אביב אחרי הגירושים, כל ערב נראה אותו דבר: אני, היא, והגשם שמכה על החלון. "אני רק מחכה שייפסק קצת, ואז אצא."

"הגשם לא יפסיק בגללך," היא אמרה ביובש. "כמו שהבעיות שלך לא ייעלמו אם תמשיך לברוח מהן."

היא צדקה, כמובן. אבל איך אפשר להסביר לה כמה קשה לי? אחרי עשר שנים של נישואים עם דבורה, אחרי שהילדים בחרו להישאר איתה בירושלים, הרגשתי כאילו איבדתי הכול. תל אביב הייתה אמורה להיות ההתחלה החדשה שלי, אבל במקום זה מצאתי את עצמי חוזר לחדר הילדות שלי, מוקף בזיכרונות ובקירות מתקלפים.

הטלפון צלצל. זה היה אחי הצעיר, שמואל. "נו, מה קורה איתך? אתה בא הערב? אבא מחכה לך בסבלנות של צדיק."

"אני לא יודע," מלמלתי. "הגשם… והפקקים…"

"די כבר עם התירוצים שלך!" שמואל התפרץ. "אתה לא יכול להמשיך להתחבא אצל אמא. תבוא לארוחה המשפחתית ותתמודד עם כולם כמו גבר."

ניתקתי בלי לענות. ידעתי שהוא צודק, אבל לא היה לי כוח לעוד ערב של מבטים מרחמים ושאלות חטטניות על למה עזבתי את דבורה ולמה אני לא מוצא עבודה נורמלית.

יצאתי החוצה בכל זאת. הרחוב היה רטוב ומבריק מאורות הפנסים. מכוניות צפרו, אנשים רצו עם מטריות צבעוניות, וריח של גשם טרי מילא את האוויר. נכנסתי לרכב הישן של אבא שלי – מאז שהוא הפסיק לנהוג, הוא השאיר לי אותו – והתחלתי לנסוע לכיוון רמת גן.

הפקקים היו בלתי נסבלים. כל תל אביב נדמה שיצאה החוצה דווקא עכשיו. ברדיו דיברו על עוד פיגוע בירושלים, ואני הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ – הילדים שלי שם, בעיר ההיא שהפכה עבורי לסמל של כל מה שאיבדתי.

הטלפון שוב צלצל – הפעם זו הייתה דבורה. "אליעזר? אתה יכול לדבר?"

"כן," עניתי בקול חנוק.

"רק רציתי שתדע שהילדים בסדר. אל תדאג להם כל כך."

שתקתי רגע ארוך. "אני מתגעגע אליהם," לחשתי.

"גם הם אליך," היא אמרה בשקט. "אבל אתה צריך למצוא את הדרך שלך עכשיו."

ניסיתי להתמקד בכביש, אבל הדמעות טשטשו לי את הראייה. למה הכול מתפרק לי בידיים? למה אני לא מצליח להחזיק שום דבר יציב?

כשהגעתי סוף סוף לבית של ההורים ברמת גן, כולם כבר ישבו סביב השולחן: אבא שלי, יצחק, עם החולצה הלבנה והכיפה הסרוגה; שמואל עם אשתו מרים והילדים; ואמא שלי שעמדה במטבח והגישה קציצות חמות.

"נו, סוף סוף הגעת," אמר אבא בקולו העמוק. "חשבנו שכבר לא תבוא בכלל."

התיישבתי בשקט ליד השולחן. שמואל הביט בי במבט חודר. "אתה יודע, אליעזר, אי אפשר לברוח מהמשפחה שלך לנצח. אנחנו כאן בשבילך – גם כשאתה לא רוצה אותנו."

"אני לא בורח," ניסיתי להסביר. "אני פשוט… צריך זמן להבין מי אני עכשיו."

מרים חייכה בעדינות. "לפעמים הגשם שוטף הכול – אבל אחריו הכול נראה נקי יותר. אולי זה הזמן שלך להתחיל מחדש?"

הארוחה עברה בשתיקה מתוחה לסירוגין עם שיחות חולין מאולצות. כל אחד ניסה להעמיד פנים שהכול רגיל, אבל כולם ידעו שהמשפחה שלנו כבר לא מה שהייתה פעם.

בסוף הערב יצאתי שוב החוצה אל הגשם שהתחדש בעוצמה כפולה. עמדתי שם דקות ארוכות, נותן לטיפות לרטב אותי עד העצם.

פתאום שמעתי קול מאחוריי – זה היה אבא שלי.

"אליעזר," הוא אמר בשקט, "אני יודע שאתה עובר תקופה קשה. גם אני הייתי שם פעם – אחרי המלחמה, כשהרגשתי שאין לי בית ואין לי עתיד. אבל בסוף הבנתי שהמשפחה זה המקום היחיד שתמיד יקבל אותך בחזרה. אל תשכח את זה."

לא ידעתי מה לענות לו. רק הנהנתי ובלעתי את הדמעות.

בדרך חזרה לתל אביב חשבתי על כל מה שאמרו לי הערב: על הגשם שמנקה ומטשטש בו-זמנית; על המשפחה שמכאיבה ומרפאה באותה נשימה; ועל עצמי – האיש שאיבד הכול ומנסה לבנות משהו חדש מתוך השברים.

אולי באמת אי אפשר לברוח מהעבר – ואולי זה לא כל כך נורא כמו שחשבתי.

אני שואל את עצמי: האם אפשר באמת להתחיל מחדש בארץ הזאת, כשכל טיפה של גשם מזכירה לך את מה שאיבדת? או שאולי דווקא מתוך הכאב הזה אפשר לצמוח למשהו טוב יותר?