"את לא זרה, את אשתי!" – סיפור על אהבה, מחויבות ומשבר בלב תל אביב

"את לא זרה, את אשתי!" – המילים שלו ננעצו בי כמו סכין. עמדתי במטבח שלנו, בדירה הישנה ברחוב דיזנגוף, השמש של יוני כבר חיממה את הרצפה, והקפה שלי רעד לי ביד. שמעון עמד מולי, עיניו כהות, עייפות, אבל חדות. "אני לא מבין איך את לא רואה שאני צריך עזרה. את אשתי!" הוא הרים את הקול, ואני הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי.

"אני עוזרת כל הזמן," לחשתי, כמעט לעצמי. "אני עובדת, אני מבשלת, אני מסדרת, אני…"

"זה לא מספיק!" הוא קטע אותי. "אמא שלי הייתה עושה בשביל אבא שלי הכול. את יודעת מה זה להיות אישה יהודיה?"

הסתכלתי עליו, מנסה להבין אם הוא באמת משווה אותי לאמא שלו שוב. שמעון תמיד היה בן של אמא. מאז שהתחתנו, לפני שמונה שנים, ידעתי שהצל שלי תמיד יהיה קטן יותר מהצל שלה. אבל הפעם זה הרגיש אחרת. הפעם זה כאב.

הטלפון צלצל. זו הייתה אחותי, רבקה. "מה שלומך?" שאלה בקול רך. שתקתי רגע ארוך מדי.

"רבקה, אני לא יודעת מה לעשות," לחשתי. "שמעון… הוא אמר שאני חייבת לעזור לו כי אני אשתו, לא מישהי זרה. למה זה מרגיש שאני יותר לבד מאי פעם?"

רבקה שתקה. שמעתי אותה נושמת עמוק. "את לא לבד, דבורה. אבל אולי הגיע הזמן שתשאלי את עצמך – מה את רוצה? לא מה הוא רוצה."

סגרתי את הטלפון והבטתי סביבי. המטבח היה מלא כלים מלוכלכים מהערב הקודם – ארוחה משפחתית עם הילדים: יונתן בן השש ויעל בת הארבע. שמעון כמעט ולא דיבר איתי כל הערב. רק עם הילדים.

בערב, אחרי שהשכבנו אותם לישון, ניסיתי שוב לדבר איתו.

"שמעון, אתה כועס עליי?"

הוא משך בכתפיו. "אני פשוט עייף. בעבודה לוחצים עליי, אבא שלי חולה, ואת… את לא רואה אותי."

"אני רואה אותך," אמרתי בשקט. "אבל מי רואה אותי?"

הוא הביט בי לרגע ואז הפנה את הגב.

בלילה שכבתי ערה במיטה. שמעון נרדם מיד – כמו תמיד – ואני בהיתי בתקרה. חשבתי על אמא שלי, חנה עליה השלום, שהייתה אומרת לי: "דבורה'לה, אישה צריכה לדעת מתי לשתוק ומתי להילחם." אבל אני לא יודעת כבר מה נכון.

למחרת בבוקר קיבלתי הודעה מהגננת של יעל: "יעל בכתה הרבה היום. היא אמרה שאמא ואבא רבים בבית."

הלב שלי נשבר. האם הילדים מרגישים הכול? האם אני הורסת להם את הבית?

בערב התקשר אבא של שמעון: "דבורה, שמעון סיפר לי שאתם עוברים תקופה קשה. תזכרי – משפחה זה מעל הכול. אל תתני לשטויות להרוס לכם את הבית." שמעתי ברקע את אמא של שמעון לוחשת: "תגידי לה שתכין לו מרק עוף כמו שאני עושה… זה תמיד עוזר!"

רציתי לצעוק: אני לא אמא שלך! אני דבורה! אבל שתקתי.

ביום שישי בערב, ישבנו כולנו סביב השולחן לסעודת שבת. שמעון היה שקט במיוחד. הילדים ניסו להצחיק אותו – יונתן שר זמירות שבת בקול רם ויעל רקדה מסביב לשולחן – אבל שמעון רק חייך חיוך עייף.

אחרי הארוחה הוא יצא למרפסת לעשן סיגריה. הצטרפתי אליו.

"שמעון," אמרתי בשקט, "אני מרגישה שאת כל הזמן מצפה ממני להיות מישהי אחרת. למה אתה לא רואה אותי? למה אתה לא אוהב אותי כמו שאני?"

הוא הביט בי ארוכות ואז אמר: "אני אוהב אותך, דבורה. אבל קשה לי. אני מרגיש שאני נופל ואת לא שם לתפוס אותי."

"אני פה," לחשתי. "אבל גם לי קשה. גם אני צריכה שמישהו יתפוס אותי לפעמים."

הוא כיבה את הסיגריה ומשך אותי אליו לחיבוק קצר.

בלילה חלמתי שאני בורחת מהבית ורצה ברחובות תל אביב הריקים, מחפשת מקום לנשום בו בלי שאף אחד ידרוש ממני להיות משהו שאני לא.

ביום ראשון בבוקר הלכתי לעבודה – משרד קטן של רואי חשבון ליד כיכר רבין – והרגשתי כאילו אני חיה חיים כפולים: בעבודה אני דבורה המקצועית והחזקה; בבית אני דבורה השבורה.

בצהריים קיבלתי הודעה משמעון: "סליחה על מה שאמרתי. אני פשוט בלחץ. אולי נצא הערב לדבר?"

הסכמתי מיד.

בערב הלכנו לטייל בטיילת של תל אביב, הרוח מהים ליטפה לנו את הפנים.

"אני מפחדת שנלך לאיבוד אחד לשנייה," אמרתי לו פתאום.

"גם אני מפחד," הוא הודה.

עמדנו שם בשקט ארוך.

"אני רוצה שננסה שוב," לחשתי.

"גם אני," הוא אמר וחייך אליי בפעם הראשונה מזה זמן רב.

חזרנו הביתה מחזיקים ידיים, אבל ידעתי שהדרך עוד ארוכה.

בלילה שכבתי ערה וחשבתי: האם אפשר באמת להתחיל מחדש? האם אפשר להיות גם אישה וגם אני עצמי?

אולי אתם יודעים – איך מוצאים מחדש אהבה בתוך השגרה הישראלית הלוחצת? האם גם אצלכם בבית יש רגעים כאלה שבהם אתם מרגישים זרים אחד לשני?