האם אפשר לאבד את עצמך פעמיים?

"רבקה! את שומעת אותי? אבא שוב נעלם!" קול של דבורה רועד מעבר לקו, ואני קופאת רגע עם הסכין ביד, עגבנייה חצויה על הקרש. בחוץ נובחים כלבים, השכנים צורחים על הילדים שלהם, ואני מרגישה איך הלב שלי מתכווץ. "מתי זה קרה?" אני לוחשת, מנסה לא להישמע היסטרית. "לפני שעה. הוא אמר שהוא הולך לקנות עיתון, ומאז לא חזר. אני לא יודעת מה לעשות!" דבורה בוכה, ואני שומעת ברקע את הילדים שלה צורחים, כמו תמיד.

אני סוגרת את הטלפון בלי לחשוב פעמיים. "יעקב!" אני צועקת לסלון. הוא יושב מול החדשות, עיניים תקועות במסך כאילו העולם כולו תלוי במה שקורה בעזה. "מה עכשיו?" הוא נאנח בלי להסתכל עליי. "אבא שלי שוב נעלם. אני יוצאת לחפש אותו." יעקב מושך בכתפיים. "אולי תתני לו קצת חופש? כל פעם את רצה אחריו כאילו הוא ילד קטן."

אני רוצה לצעוק עליו שהוא לא מבין כלום, שהוא לא ראה את אבא שלנו מתבלבל ברחוב, שוכח איך קוראים לו או איפה הוא גר. אבל אני בולעת את המילים. אין לי כוח לריב עכשיו. אני לוקחת את התיק ורצה החוצה.

הלילה ירד על פתח תקווה, הרחובות ריקים כמעט, רק אור צהוב של פנסי רחוב והצללים הארוכים של העצים. אני הולכת במהירות, עוצרת בכל קיוסק ושואלת: "ראיתם גבר מבוגר, שיער לבן, חולצה משובצת?" רובם מנידים בראש. אחד אומר: "נדמה לי שהוא הלך לכיוון התחנה המרכזית." הלב שלי דופק מהר.

אני מתקשרת שוב לדבורה. "אני ליד התחנה המרכזית," היא אומרת בקול חנוק. "לא מצאתי אותו." אני שומעת את הפחד בקולה. "נפגש ליד הפלאפל של שלמה," אני אומרת.

אנחנו נפגשות שם, שתינו מזיעות, עייפות, עיניים אדומות מדאגה. "מה נעשה?" דבורה לוחשת. "אם משהו יקרה לו…" אני מחבקת אותה חזק. "נמצא אותו. חייבים." אנחנו מתחילות להסתובב ברחובות, שואלות אנשים, מחפשות בכל פינה.

פתאום אני רואה אותו – מרדכי שלנו – יושב על ספסל ליד גן ציבורי, מביט בשקט בעצים כאילו כלום לא קרה. אני רצה אליו. "אבא! אתה בסדר? למה לא חזרת הביתה?"

הוא מסתכל עליי במבט מבולבל. "רבקה? מה את עושה פה? רציתי לקנות עיתון… אבל שכחתי איפה זה… ואז התיישבתי לנוח…"

אני בולעת דמעות. "בוא נלך הביתה."

בדרך חזרה דבורה הולכת לידו, מחזיקה בידו כאילו הוא ילד קטן. אני הולכת מאחוריהם וחושבת על אמא שלנו שנפטרה לפני שנתיים – איך היא הייתה מתמודדת עם זה? האם היא הייתה מצליחה לשמור עליו טוב יותר?

כשאנחנו מגיעים הביתה, יעקב מחכה לי בסלון. "נו? מצאתם אותו?" הוא שואל בלי להרים עיניים מהטלפון.

"כן," אני עונה קצרות. "הכול בסדר." אבל שום דבר לא בסדר באמת.

בלילה אני שוכבת במיטה ולא מצליחה להירדם. יעקב נוחר לידי, ואני חושבת על כל הפעמים שאבא הלך לאיבוד – ועל כל הפעמים שאני מרגישה שאני בעצמי הולכת לאיבוד בתוך החיים האלה: עבודה שלא מספקת אותי, ילדים שמתרחקים ממני ככל שהם גדלים, בעל שכבר מזמן הפסיק להקשיב לי באמת.

למחרת בבוקר דבורה מתקשרת שוב. "אנחנו חייבות למצוא פתרון," היא אומרת. "אי אפשר ככה יותר. אולי צריך לשים אותו בבית אבות?"

אני שותקת רגע ארוך. המחשבה הזאת קורעת אותי מבפנים – לשלוח את אבא שלי למקום זר, אחרי כל מה שהוא עשה בשבילנו?

בערב אנחנו נפגשות אצל דבורה – היא, אני ואחינו הצעיר אליעזר. יושבים סביב שולחן המטבח הקטן שלה, מדברים בלחש כדי שאבא לא ישמע.

"אני לא יכולה יותר," דבורה אומרת ובוכה שוב. "הילדים שלי סובלים מזה, אני לא ישנה בלילות מרוב פחד שהוא ייעלם שוב."

אליעזר שותק רוב הזמן ואז אומר: "אין לנו כסף למטפלת צמודה… וגם בית אבות זה יקר בטירוף." הוא מסתכל עליי במבט מתחנן.

אני מרגישה איך כל המשקל של המשפחה הזאת נופל על הכתפיים שלי. תמיד הייתי האחות הגדולה, זו שמחזיקה את כולם יחד – אבל עכשיו גם לי נגמר הכוח.

"אני אקח אותו אליי לכמה ימים," אני מציעה לבסוף. "נראה איך זה הולך." יעקב כמובן מתעצבן כשאני מודיעה לו בערב: "מה פתאום? גם ככה צפוף פה! ומה עם העבודה שלך? ומה עם הילדים שלנו?"

"זה אבא שלי," אני אומרת בשקט. "אני לא יכולה לזרוק אותו לרחוב." יעקב מסנן קללה ויוצא מהבית בלי לומר מילה נוספת.

בלילה אבא ישן בחדר הילדים הריק – הילדים שלי כבר גדולים ועזבו את הבית – ואני שומעת אותו מדבר מתוך שינה: "שרה… שרה… אל תלכי…" הוא קורא לאמא שלי שכבר איננה.

אני יושבת במטבח עם כוס תה רותח ומרגישה איך הדמעות זולגות לי בלי שליטה.

למחרת בבוקר אבא מתעורר מבולבל ושואל: "רבקה, איפה שרה? למה היא לא פה?"

אני מחייכת אליו בעצב: "היא הלכה לעבודה, אבא." הוא מהנהן וחוזר לשתוק.

בצהריים דבורה מתקשרת שוב – הפעם נשמעת רגועה יותר: "חשבתי על זה… אולי ננסה למצוא לו מסגרת יום? יש כאלה שמטפלים באנשים עם אלצהיימר… לפחות יהיה לו איפה להיות במשך היום." אני מסכימה מיד – אולי זו הדרך היחידה לשמור עליו וגם עלינו.

בערב אנחנו נפגשים שוב – כל האחים – ומתחילים לברר אופציות למסגרת יום. כל טלפון שאנחנו עושים נגמר באותה תשובה: אין מקום כרגע; תמתינו לרשימת המתנה; המחיר גבוה מדי.

אני מרגישה איך התקווה הולכת ודועכת בי.

בלילה יעקב מתקרב אליי במיטה ולוחש: "אני יודע שקשה לך… אבל גם לי קשה לראות אותך נשברת ככה." אני בוכה בשקט לתוך הכרית.

ימים עוברים – כל יום מאבק חדש: למצוא מסגרת מתאימה לאבא; לשכנע אותו ללכת; להתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית הבלתי נגמרת; לריב עם האחים שלי על כסף וזמן ואחריות; לנסות להחזיק את המשפחה שלי שלא תתפרק לגמרי.

לפעמים אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בתוך כל זה – כמו אבא שלי שהולך לאיבוד ברחובות העיר.

ואני שואלת את עצמי בלילות הארוכים: האם אפשר לאבד את עצמך פעמיים? ואם כן – האם אפשר גם למצוא את הדרך חזרה?