האם כך תיראה זקנתי?

"אתה לא מבין, אבא. פשוט אין לנו איך לטפל בך בבית," אמרה רחל, בתי הבכורה, בקול רועד. עמדתי מולה, גבי כפוף, עיניי מחפשות תשובה על הקיר שמאחוריה. שמעון, בני האמצעי, עמד בצד, שותק, עיניו מושפלות. רק דנה, הקטנה שלי, ניסתה להחזיק את ידי – אבל גם היא רעדה.

לא דמיינתי שכך תיראה זקנתי. אני, יעקב לוי, בן 78, פעם הייתי עמוד התווך של המשפחה. עבדתי כנהג אוטובוס בקווים של דן בתל אביב – הכרתי כל רחוב וכל נוסע. אשתי מרים ואני גידלנו שלושה ילדים לתפארת. הבית שלנו ברמת גן היה מלא צחוק ורעש – שבתות עם חלות טריות, ריח של מרק עוף, וילדים רצים בין החדרים. אבל אז מרים חלתה. הסרטן לקח אותה במהירות שלא הספקתי לעכל.

מאז הכל התפרק לאט. הילדים גדלו, התפזרו – רחל עברה להרצליה עם בעלה והילדים, שמעון עובד ימים כלילות בהייטק בפתח תקווה, ודנה… דנה עוד מנסה להחזיק אותי קרוב. אבל החיים בישראל לא קלים – המשכנתאות, הפקקים, יוקר המחיה. תמיד אמרו לי: "אבא, אנחנו אוהבים אותך, אבל אין לנו זמן…"

היום הראשון בבית האבות היה כמו סטירה לפנים. החדר קטן, חלון אחד שמשקיף על חניון. השותף שלי לחדר, מרדכי כהן, נוחר בלילות ומדבר מתוך שינה על אשתו שנפטרה לפני עשור. הצוות נחמד – חנה האחות מביאה לי תה עם נענע כל בוקר – אבל זה לא הבית שלי.

בערבים אני יושב לבד בחדר האוכל. מסביבי אנשים שותקים או ממלמלים לעצמם. לפעמים אני שומע צעקות מהמסדרון – מישהו שכח איפה הוא נמצא, מישהי בוכה כי אף אחד לא בא לבקר אותה. אני מחכה לשבתות – אולי מישהו מהילדים יבוא. לפעמים הם באים, מביאים עוגה מהמאפייה ליד הבית. יושבים איתי שעה ואז קמים: "אבא, אנחנו חייבים לרוץ…"

יום אחד שמעון הגיע לבד. ישב מולי בשקט ארוך ואז אמר: "אבא, אני מצטער. אני יודע שזה קשה לך כאן." הסתכלתי עליו – הילד שתמיד פחד מהחושך, עכשיו גבר עם שיער מאפיר בזווית הרקה. "אתה יודע," אמרתי לו בלחש, "פעם חשבתי שאמות בבית שלי. עם המשפחה שלי מסביבי."

הוא שתק רגע ואז לחש: "גם אני חשבתי ככה."

בלילות אני מתעורר מזיע. זוכר את הימים שהייתי לוקח את רחל לגן על הכתפיים שלי, את דנה שרצה אליי מהשער בצעקות "אבא!" ואת שמעון שביקש שאספר לו סיפור לפני השינה. איך הפכתי לנטל? האם טעיתי בדרך? אולי הייתי צריך להילחם יותר להישאר בבית?

לפני שבועיים פרצה מריבה גדולה במשפחה. רחל ושמעון רבו בטלפון על מי אחראי לבקר אותי יותר – כל אחד האשים את השני שהוא מזניח אותי. דנה ניסתה להרגיע: "די! אבא שומע אתכם! זה לא מגיע לו!" ישבתי שם, שומע אותם מתווכחים עליי כאילו אני לא קיים.

יום אחד קיבלתי מכתב מהנכד שלי, יונתן – בן 12 בלבד. הוא כתב: "סבא יעקב, למה אתה גר שם? למה אתה לא בא אלינו? אני מתגעגע אליך." הדמעות זלגו לי על הדף. רציתי לצעוק: "אני כאן כי אין לי ברירה! כי ככה זה בישראל של היום – אין מקום לזקנים!"

לפעמים אני חושב לברוח. פשוט לצאת לרחוב וללכת לאיבוד בתל אביב כמו פעם – לשבת על ספסל בדיזנגוף ולראות אנשים חיים באמת. אבל הגוף כבר לא מאפשר.

מרדכי מספר לי סיפורים על העבר שלו – איך היה קצין בצה"ל ואיך ילדיו עזבו אותו לטובת חיים בחו"ל. אנחנו צוחקים יחד לפעמים, אבל הצחוק מריר.

בערב שבת האחרון דנה הגיעה עם הבת שלה, תמר הקטנה. היא הביאה לי חלה ועוגיות שוקולד שהכינה בעצמה. ישבנו יחד בחדר הקטן שלי ודיברנו על הכל – על פוליטיקה, על מחירי הדירות, על החלום שלה לטוס להודו אחרי הצבא. פתאום היא שאלה: "אבא, אתה כועס עלינו? שאתה פה?"

הסתכלתי עליה – הילדה שלי שכבר מזמן אישה – ועניתי: "אני לא כועס. אני פשוט מתגעגע." היא חיבקה אותי חזק ובכתה.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. חשבתי על כל השנים שהקדשתי למשפחה שלי – העבודה הקשה, הלילות ללא שינה, הדאגות והאהבה האינסופית. האם זה הגורל של כולנו? להישאר לבד בסוף?

לפעמים אני רואה בטלוויזיה דיונים על הזקנים בישראל – איך המדינה לא דואגת לנו מספיק, איך הילדים עסוקים מדי בשביל ההורים שלהם. אני רוצה לצעוק למסך: "זה לא רק עניין של כסף! זה עניין של לב! של זיכרונות! של אהבה!"

אני כותב עכשיו את הסיפור הזה כי אולי מישהו יקרא ויזכור – שאבא ואמא הם לא רק אחריות או נטל. הם חיים שלמים של נתינה וגעגוע.

האם כך תיראה זקנתי? האם באמת אין דרך אחרת? אולי יום אחד הילדים שלי יבינו כמה מעט צריך כדי לשמח אותי – ביקור קצר, שיחה אמיתית, מכתב קטן מהנכד.

אולי גם אתם תחשבו: מה יקרה כשאתם תהיו במקומי?