היום שבו עזבתי את הגיהנום — סיפור של גאולה ישראלית

"את לא הולכת לשום מקום!" אליעזר צרח עליי, עיניו בוערות מזעם. עמדתי מולו, המזוודה בידי רועדת, והרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ. הלב שלי דפק כמו תוף מלחמה, אבל ידעתי — הפעם אני לא חוזרת אחורה. "אני הולכת," לחשתי, כמעט בלי קול, אבל בפנים הרגשתי סערה.

הילדים, יונתן ומרים, עמדו מאחוריי, עיניהם הגדולות מלאות פחד. "אמא…" מרים לחשה, ואני כרעתי לידה וחיבקתי אותה חזק. "הכול יהיה בסדר, מתוקה שלי. אני מבטיחה." לא ידעתי אם אני באמת יכולה להבטיח, אבל הייתי חייבת לנסות.

אליעזר ניסה לחסום את הדלת. "את לא תעזבי אותי! מי יאמין לך? מי יקבל אותך? את כלום בלעדיי!" המילים שלו היו כמו סכינים בלב שלי. שנים שמעתי אותן — בהתחלה בלחש, אחר כך בצעקות, ולפעמים גם במכות. כל פעם שחשבתי לעזוב, הוא ידע בדיוק איך להחזיר אותי: קצת אשמה, קצת פחד, הרבה מניפולציות.

אבל הפעם משהו בי נשבר. אולי זה היה אחרי הלילה ההוא, כשהוא זרק עליי את הצלחת כי האורז היה קר מדי. אולי זה היה אחרי שראיתי את יונתן מתכווץ בפינה, מנסה להיות בלתי נראה. אולי פשוט נגמר לי הכוח לפחד.

"תן לי לעבור," אמרתי בקול יציב יותר משציפיתי. הוא עמד שם רגע, ואז זז הצידה בזעם. יצאתי מהדירה — מהכלא שלי — ולקחתי איתי רק תיק קטן ושני ילדים רועדים.

הלילה הראשון אצל אמא שלי ברמת גן היה מוזר. היא חיבקה אותי חזק מדי, כאילו פחדה שאעלם לה בין הידיים. "רחל'ה שלי," היא לחשה לי בלילה, "ידעתי שזה יקרה בסוף. ידעתי שאת חזקה." אבל אני לא הרגשתי חזקה בכלל. הרגשתי מרוסקת, מפוחדת, מלאה בושה.

בימים הראשונים לא הצלחתי לישון. כל רעש קטן העיר אותי. כל צל של גבר ברחוב גרם לי להחסיר פעימה. הילדים בכו הרבה בלילות. יונתן לא רצה ללכת לבית הספר החדש. מרים נצמדה אליי כמו דבק. אמא שלי ניסתה לעזור — הכינה אוכל, קנתה בגדים חדשים לילדים — אבל היא לא ידעה איך לדבר על מה שקרה.

בערבים הייתי יושבת לבד במרפסת הקטנה של אמא ומעשנת סיגריה אחרי סיגריה. "איך הגעתי לכאן?" שאלתי את עצמי שוב ושוב. הרי פעם הייתי מלאת חלומות: רציתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, לטייל בעולם, לכתוב ספרים. אבל אז פגשתי את אליעזר — הוא היה כריזמטי, מצחיק, הבטיח לי הרים וגבעות. התאהבתי בו עד כלות.

בהתחלה הכול היה מושלם. הוא קנה לי פרחים, כתב לי שירים. רק אחרי החתונה התחילו הסדקים: הערות קטנות על איך שאני מתלבשת, עם מי אני מדברת. אחר כך הגיעו הצעקות — ואז המכות.

ניסיתי להסתיר מכולם. אפילו כשאמא שאלה למה יש לי סימן כחול על הזרוע, המצאתי סיפור על נפילה במדרגות. פחדתי מה יגידו השכנים, מה יחשבו בבית הכנסת. פחדתי שילקחו לי את הילדים.

אבל בסוף לא יכולתי יותר לשתוק.

התחלתי ללכת לקבוצת תמיכה לנשים מוכות בבית התרבות השכונתי. ישבנו במעגל — אני, רבקה מירושלים שבעלה שוטר לשעבר; שרה מבני ברק שאביה סירב לדבר איתה מאז שעזבה; אסתר מחיפה שמגדלת לבד שלושה ילדים קטנים. כולנו בכינו יחד, צחקנו יחד, למדנו לנשום מחדש.

יום אחד רבקה אמרה לי: "רחל, את יודעת מה הכי קשה? לא הפחד ממנו — אלא הפחד ממה שאנשים יגידו." היא צדקה. בישראל כולם יודעים הכול על כולם; השכנים מרכלים במכולת, הדודות מתקשרות לברר פרטים.

אבל לאט לאט התחלתי להפסיק לפחד.

מצאתי עבודה כמזכירה במשרד עורכי דין קטן בתל אביב. בהתחלה רעדו לי הידיים בכל פעם שהייתי צריכה לדבר עם גבר בטלפון. אבל המנהלת שלי, דבורה, הייתה אישה חכמה וחזקה — היא לימדה אותי איך לעמוד על שלי.

הילדים התחילו להתרגל לבית הספר החדש. יונתן מצא חברים חדשים; מרים התחילה לצייר ציורים שמחים יותר.

אבל אליעזר לא ויתר כל כך מהר.

הוא התקשר אליי עשרות פעמים ביום; שלח הודעות מאיימות; הופיע פתאום ליד בית הספר של הילדים. הגשתי תלונה במשטרה — השוטר בתחנה אמר לי: "גברת לוי, את עושה את הדבר הנכון." אבל ראיתי בעיניים שלו שהוא לא באמת מאמין שזה יעזור.

בלילות הייתי מתעוררת מסיוטים — רואה את אליעזר עומד מעליי עם מבט משוגע בעיניים. לפעמים רציתי פשוט לוותר ולחזור אליו — רק כדי שהפחד ייגמר.

אבל אז הייתי מסתכלת על הילדים שלי ישנים בשקט ומבינה שאין לי ברירה אלא להמשיך להילחם.

הגירושין היו קשים ומכוערים. בבית הדין הרבני אליעזר ניסה להשפיל אותי מול הדיינים: "היא אמא רעה! היא לא יודעת לבשל! היא משוגעת!" הדיינים הביטו בי בעיניים קרות; אחד מהם לחש לי: "אישה צריכה לדעת לסבול קצת בשביל שלום בית."

רציתי לצרוח עליו: "ומה עם שלום הנפש שלי? ומה עם הילדים?"

בסוף קיבלתי את הגט — אחרי חודשים של מאבק משפטי ועשרות שעות של בכי.

ביום שבו יצאתי מבית הדין עם תעודת הגירושין ביד רעדו לי הברכיים מרוב הקלה ופחד גם יחד.

עברו חודשים עד שהתחלתי להרגיש שאני נושמת באמת.

יום אחד הלכתי עם הילדים לים בתל אביב. ישבנו על החול וצפינו בגלים. פתאום יונתן אמר: "אמא, עכשיו אנחנו משפחה אמיצה?" חייכתי אליו ודמעות עלו בעיניי. "כן, מתוק שלי," עניתי לו בלחש.

אני עדיין לומדת להיות חופשייה — לומדת לסמוך על עצמי מחדש; לומדת לאהוב את עצמי למרות הצלקות; לומדת לחלום שוב.

לפעמים אני חושבת על כל הנשים בישראל שחיות בפחד — על כל מי שמפחדת מה יגידו השכנים או הרב או המשפחה שלה; על כל מי שמרגישה שהיא לבד במלחמה הזאת.

אבל אני כאן כדי להגיד לכן: אפשר לצאת מהגיהנום הזה. אפשר להתחיל מחדש.

ואני שואלת את עצמי — ואותכם: האם יש לנו כח כחברה להפסיק לשתוק? האם נוכל יום אחד לחיות במדינה שבה אף אישה לא תפחד להיות חופשייה?