אבוד בין הצללים: סיפורו של מרדכי

"אתה לא מבין כלום!" אבא שלי צרח עלי, עיניו אדומות, ריח חריף של ערק ממלא את הסלון. אמא עמדה בצד, שפתיה רועדות, מנסה להסתיר את הדמעות. אני, מרדכי בן ה-16, עמדתי באמצע הבית שלנו בירושלים, הלב שלי דופק כמו תוף. רק לפני שנה היינו משפחה רגילה – שבתות אצל סבתא רחל, טיולים לים המלח, צחוק סביב השולחן. אבל אז הכל השתנה.

התחיל בזה שאבא פוטר מהעבודה שלו בבנק. "הם סוגרים סניפים, אין מה לעשות," הוא אמר אז, מנסה להישמע חזק. אבל ראיתי את הפחד בעיניים שלו. בהתחלה עוד ניסה למצוא עבודה אחרת – שלח קורות חיים, הלך לראיונות. כל פעם שחזר הביתה עם תשובה שלילית, משהו בו נשבר עוד קצת. ואז הגיעו הבקבוקים.

בערבים הראשונים הוא שתה רק כוס קטנה. אחר כך זה הפך לבקבוק שלם. הוא התחיל לצעוק על אמא על שטויות – על זה שהאוכל לא טעים, שהבית לא נקי מספיק. "המדינה הזאת הרסה לי את החיים!" היה צועק מול החדשות בטלוויזיה. אני הייתי בורח לחדר שלי, שם אוזניות ומנסה להיעלם.

יום אחד חזרתי מבית הספר ומצאתי את אמא יושבת על הרצפה במטבח, מחזיקה את הראש. "הכל בסדר?" שאלתי בלחש. היא חייכה חיוך עקום: "כן, מתוק שלי. פשוט עייפה." ידעתי שזה שקר. באותו ערב שמעתי אותם רבים מאחורי הדלת הסגורה. "אני לא יכולה יותר!" היא בכתה. "אז תלכי! מי צריך אותך בכלל?" הוא ענה בקול קר.

בלילות הייתי שוכב במיטה ומקשיב לצעדים הכבדים שלו במסדרון. פחדתי שהוא ייכנס לחדר שלי, יתחיל לצעוק גם עלי. לפעמים הוא באמת נכנס – יושב על המיטה שלי וממלמל: "אתה יודע מה זה להיות גבר בארץ הזאת? אתה יודע כמה קשה לפרנס?" לא ידעתי מה לענות.

בבית הספר ניסיתי להסתיר הכל. החברים שלי – דניאל, יונתן, תמר – לא ידעו כלום. הייתי מספר להם סיפורים על טיולים משפחתיים שלא היו ולא נבראו. אבל בפנים הרגשתי שאני הולך ונעלם.

יום אחד המורה לאזרחות, מרים, קראה לי לשיחה. "מרדכי, אתה נראה עייף בזמן האחרון. הכל בסדר בבית?" כמעט בכיתי שם מולה, אבל רק הנהנתי בראש. לא העזתי לספר לה את האמת – פחדתי שכולם ידעו, שיצחקו עלי.

בערב ההוא אבא חזר שיכור במיוחד. הוא טרק את הדלת כל כך חזק שהשכנים יצאו למסדרון. "מה אתם מסתכלים?!" הוא צעק עליהם. אמא ניסתה להרגיע אותו והוא דחף אותה הצידה. רציתי לצעוק עליו – להגן עליה – אבל הרגליים שלי קפאו במקום.

למחרת בבוקר מצאתי את אמא אורזת תיק קטן. "אני נוסעת לסבתא רחל לכמה ימים," אמרה בשקט. "תשמור על עצמך." היא חיבקה אותי חזק, כאילו ידעה שזה אולי החיבוק האחרון שלנו לזמן רב.

נשארתי לבד עם אבא. הבית היה שקט בצורה מפחידה. הוא ישב בסלון כל היום, בקושי דיבר איתי. רק בערב היה מתחיל לשתות שוב – ואז חוזר הכעס.

יום אחד לא יכולתי יותר. התקשרתי לדוד שלי, אליעזר. "אני לא יודע מה לעשות," לחשתי בטלפון. הוא הגיע מיד, דיבר עם אבא בנחישות שלא הכרתי במשפחה שלנו. "אתה צריך עזרה," אמר לו. אבא צחק בבוז: "אני? עזרה? מה אתה מבין בכלל?"

אבל משהו בכל זאת השתנה אחרי השיחה הזאת. אבא התחיל ללכת לפגישות של 'אלכוהוליסטים אנונימיים'. בהתחלה מתוך לחץ של המשפחה – אחר כך כי הבין שאין לו ברירה.

עברו חודשים קשים. אמא חזרה הביתה אחרי חודשיים אצל סבתא רחל, אבל כבר לא הייתה אותה אישה שמחה שהכרתי בילדותי. היא דיברה בשקט, זזה בזהירות ליד אבא.

אני מצאתי מפלט במוזיקה – הייתי יושב שעות עם הגיטרה של סבא יעקב ומנגן לעצמי שירים עצובים. לפעמים דמיינתי שאני עולה על אוטובוס ונוסע רחוק – לתל אביב או אפילו לחו"ל – רק לברוח מהצללים בבית שלנו.

יום אחד ישבתי עם דניאל בגינה הציבורית ליד הבית וסיפרתי לו הכל. הוא הקשיב בשקט ואז אמר: "אתה לא לבד, מרדכי." המשפט הזה היה כמו אור קטן בתוך החושך.

השנים עברו. אבא הצליח להיגמל – לפחות רוב הזמן – אבל הצלקות נשארו אצל כולנו. אמא התחילה לעבוד בספריה העירונית ונראתה קצת יותר שמחה. אני התגייסתי לצבא – שרתתי בחיל המודיעין – ושם פגשתי חברים חדשים שסיפרו לי שגם אצלם בבית לא הכל מושלם.

לפעמים אני חוזר בערבים לירושלים ומתיישב עם אבא לשתות תה (לא ערק). אנחנו מדברים על פוליטיקה, על החיים בארץ הזאת – והוא כבר פחות כועס ויותר עצוב.

אני חושב הרבה על הילדות שלי – על איך הכל התפרק כל כך מהר ואיך למדנו לבנות את עצמנו מחדש מתוך השברים.

האם אפשר באמת לסלוח? האם אפשר לשכוח? האם יש עוד משפחות בירושלים שמסתתרות מאחורי דלתות סגורות עם צללים כבדים בלב?

מה אתם הייתם עושים במקומי?