האם אפשר לברוח מהעבר?

"אתה לא מבין, יונתן! משהו קרה להן שם, אני נשבע לך!" צעק אלעד, עיניו בורקות בפחד שלא הכרתי אצלו. עמדנו במטבח הקטן בדירה שלנו ברחוב דיזנגוף, השעה הייתה כמעט שלוש בלילה, והאוויר היה סמיך מריח קפה שחור ועצבנות. שמעתי את נועה, אחותו, בוכה בחדר הסמוך, מוקפת בחברותיה.

רק לפני כמה שעות ישבנו ארבעתנו – אני, אלעד, דניאל ועמית – וצחקנו על שטויות של סטודנטים: מחירי הדירות בתל אביב, המרצה לפילוסופיה שמדבר כמו רובוט, והאם יש עתיד במדינה הזאת בכלל. לא תיארתי לעצמי שדווקא משחק תמים של בנות – לוח ויג'י שמצאו אצל סבתא של דניאל – יהפוך את הלילה שלנו לסיוט.

"הן קראו לרוח של ילד בשם ברק," לחש עמית, קולו רועד. "הוא אמר שהוא לא יכול ללכת לגן עדן כי מישהו כאן חייב לו משהו."

הסתכלתי עליהם, מנסה להבין אם זו עוד אחת מהבדיחות המטופשות שלהם. אבל הפעם לא היה צחוק בעיניים שלהם. רק פחד. פחד אמיתי.

"מה הוא רוצה?" שאל דניאל בקול חנוק.

"הוא אמר שהוא מחפש צדק," ענתה נועה פתאום, עומדת בפתח הדלת, עיניה אדומות מדמעות. "הוא אמר שמישהו מאיתנו יודע למה הוא לא נח בשקט."

מאותו רגע, משהו השתנה בינינו. כל אחד התחיל לחשוד בשני. אלעד נהיה שקט ונסגר בעצמו, דניאל התחיל להיעלם מהדירה לילות שלמים, ועמית – שתמיד היה הכי רציונלי – התחיל לדבר על סימנים מוזרים שהוא רואה ברחוב: גרפיטי עם השם 'ברק', צללים שנעים מהר מדי.

אני ניסיתי להמשיך כרגיל. הלכתי לעבודה בבית הקפה, למדתי למבחנים, אבל כל הזמן הרגשתי שמישהו עוקב אחרי. בלילות הייתי מתעורר מזיע, שומע לחישות מהמסדרון. פעם אחת אפילו ראיתי דמות קטנה עומדת ליד הדלת – חשבתי שאני משתגע.

יום אחד, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי את אלעד יושב בסלון עם אמא שלו. היא בכתה בשקט, והוא החזיק לה את היד. "יונתן," הוא אמר לי בקול חלש, "אני חייב לספר לך משהו." התיישבתי לידו, הלב שלי דופק כמו משוגע.

"לפני עשר שנים," הוא התחיל, "היה ילד בשכונה שלנו – ברק לוי. הוא היה קטן מאיתנו בכמה שנים. היינו מתעללים בו… לא באמת חשבנו שזה ייגמר ככה. יום אחד הוא נעלם. המשטרה חיפשה אותו שבועות. אף פעם לא מצאו אותו."

הרגשתי איך הדם קופא לי בעורקים. "אתה אומר… ש…"

"אני לא יודע מה קרה לו באמת," אלעד לחש. "אבל מאז אותו ערב עם הוויג'י… אני מרגיש שהוא כאן. שהוא רוצה שנשלם על מה שעשינו."

לא ידעתי מה להגיד. מצד אחד רציתי לצעוק עליו, להאשים אותו בכל מה שקורה לנו. מצד שני – נזכרתי בכל הפעמים שבהן ראיתי ילדים קטנים נרדפים בשכונה שלי בירושלים, ואף פעם לא התערבתי.

באותו לילה התכנסנו כולנו בסלון – אני, אלעד, דניאל, עמית ונועה. כל אחד סיפר את הגרסה שלו למה שקרה אז בשכונה ההיא. הסתבר שלכולנו היה חלק קטן במה שקרה לברק: אחד צחק עליו, השני דחף אותו פעם אחת יותר מדי, השלישי פשוט עמד בצד ושתק.

"אז מה עכשיו?" שאלה נועה בקול שבור.

"אנחנו צריכים לבקש סליחה," אמר עמית בשקט. "לא רק ממנו – גם מעצמנו."

החלטנו ללכת לבית הקברות הישן בדרום תל אביב, איפה ששמענו שקברו את ברק אחרי שמצאו את גופתו בוואדי ליד השכונה. הבאנו פרחים ונר נשמה. עמדנו שם בשקט, כל אחד שקוע במחשבותיו.

"ברק," לחש אלעד בקול חנוק מדמעות, "אני מצטער. היינו ילדים טיפשים ורעים. אני מבקש שתסלח לנו."

עמית הניח את הנר על הקבר והדליק אותו ביד רועדת. דניאל בכה בשקט. אני הרגשתי כאילו משקל עצום ירד לי מהלב – אבל גם כאילו פצע ישן נפתח מחדש.

מאז אותו יום משהו השתחרר בינינו. חזרנו לדבר, לצחוק לפעמים. אבל אף פעם לא חזרנו להיות אותם אנשים שהיינו לפני אותו לילה עם הוויג'י.

לפעמים אני חושב על ברק – על כל הילדים השקופים במדינה הזאת: אלה שאף אחד לא רואה אותם עד שמאוחר מדי; אלה שהחברה שלנו דוחקת לשוליים כי הם שונים או חלשים או פשוט לא מתאימים לקצב המטורף של החיים פה.

אולי כולנו אשמים קצת בזה.

ואני שואל את עצמי – האם באמת אפשר לברוח מהעבר? או שהוא תמיד יחזור לרדוף אותנו עד שנביט לו בעיניים ונבקש סליחה?