האם אפשר לאהוב ילד שלא בחרת בו?

"אתה לא מבין, רחל! אני לא מסוגלת!" שמעתי את הצעקה של אמא מהחדר הסמוך, בעוד אני שוכב בעריסה בבית החולים איכילוב, עטוף בשמיכה דקה. הייתי בן יומיים בלבד, אבל הצרחות שלה נחרטו בי עמוק. "אני לא יכולה להחזיק אותו. אני לא מרגישה כלום!" היא בכתה, ורחל, העובדת הסוציאלית, ניסתה להרגיע אותה. "שרה, זה בסדר. זה קורה. תני לעצמך זמן." אבל אמא רק קמה, אספה את התיק ויצאה מהחדר. מאז לא ראיתי אותה שוב.

קוראים לי מתן. נולדתי בתל אביב, אבל הבית הראשון שלי היה מחלקת יילודים. אף אחד לא חיכה לי. לא סבתא אסתר ולא סבא יצחק – כולם התרחקו מאמא אחרי שהרתה בגיל עשרים ואחת לבחור שלא דיברה עליו מעולם. "הוא היה טעות," אמרה פעם לרחל. "אני לא רוצה לדעת עליו כלום." וכך, נשארתי לבד.

עברתי בין מוסדות – בית הילדים ברמת גן, אחר כך פנימייה בפתח תקווה. בכל מקום היו ילדים כמוני: דניאל שברח מהבית כי אבא שלו מכה, תמר שאמא שלה חולה נפשית, יונתן שאף פעם לא ידע מי אבא שלו. היינו חבורה של יתומים חיים, מחפשים שייכות בכל מבט של מדריך או עובדת סוציאלית.

בגיל שש קיבלתי משפחת אומנה – מרים ויוסי לוי מרמת השרון. הם היו דתיים, ואני זוכר את הפעם הראשונה שישבתי איתם לשולחן שבת. מרים הניחה יד על ראשי וברכה אותי: "יהי רצון שתגדל להיות בן אדם טוב." אבל יוסי היה קריר. "צריך לזכור שהוא לא שלנו," אמר לה פעם כשחשב שאני לא שומע. "אל תתני לו להיקשר יותר מדי." הלב שלי התכווץ.

בבית הספר הייתי הילד ה"אחר" – זה שאין לו הורים אמיתיים, שתמיד בא עם בגדים מיד שנייה ובלי סנדוויצ'ים מושקעים. הילדים צחקו עליי: "מתן אומנה! מתן בלי אמא!" לפעמים הייתי בורח לשדה מאחורי בית הספר וצועק עד שכאב לי הגרון. למה אף אחד לא רוצה אותי?

בגיל עשר מרים חלתה בסרטן. יוסי לא ידע להתמודד עם זה וגם לא איתי. ערב אחד הוא נכנס לחדר שלי ואמר: "מחר תבוא עובדת סוציאלית לקחת אותך. אנחנו לא יכולים להמשיך ככה." שוב ארזתי את החיים שלי בשקית ניילון ועברתי הלאה.

בפנימיית "אור יהודה" פגשתי את רותי – מדריכה צעירה עם עיניים טובות. היא הייתה הראשונה ששאלה אותי מה אני אוהב לעשות. סיפרתי לה שאני אוהב לצייר. היא קנתה לי צבעים ודפים והייתה תולה את הציורים שלי על הקיר במשרד שלה. "אתה מוכשר מאוד, מתן," אמרה לי יום אחד. "יום אחד תצייר את החיים שלך מחדש."

אבל גם רותי עזבה אחרי שנה – קיבלה עבודה טובה יותר בירושלים. שוב נשארתי לבד.

בגיל שש עשרה ברחתי מהפנימייה והתחלתי לעבוד בשוק הכרמל – סוחב ארגזים בשביל כמה שקלים, ישן אצל חברים או בתחנה המרכזית הישנה. בלילות הייתי מסתכל על המשפחות שיושבות יחד במסעדות וחולם שמישהו יחפש אותי, יחבק אותי ויגיד לי שאני שייך.

יום אחד, כשעמדתי למכור תפוזים בדוכן של שמעון (עוד אחד מה"אבות" המאמצים שלי לרגע), ניגשה אליי אישה מבוגרת עם עיניים ירוקות כמו שלי. היא שאלה: "אתה מתן?" הנהנתי בזהירות. היא הושיטה לי מעטפה: "אני רחל – העובדת הסוציאלית שטיפלה באמא שלך. מצאנו את אבא שלך."

הלב שלי דפק כמו משוגע. שנים שאלתי את עצמי מי הוא – האם הוא יודע עליי? האם הוא רוצה בי? רחל סיפרה שהוא גר בחיפה, נשוי ואב לשלושה ילדים. היא הוסיפה: "הוא מוכן לפגוש אותך."

נסעתי לחיפה ברכבת, הידיים שלי רעדו כל הדרך. כשהגעתי לבית שלו ברחוב הרצל 17, ראיתי גבר גבוה עם שיער מאפיר עומד בפתח הדלת. הוא הביט בי בעיניים חומות עמוקות ואמר: "שלום מתן. אני אליעזר."

ישבנו במטבח שלו, שתינו תה והוא סיפר לי איך הכיר את אמא שלי במסיבת סטודנטים באוניברסיטת תל אביב. "לא ידעתי שהיא בהריון," אמר בשקט. "אם הייתי יודע… אולי הכול היה אחרת."

"אתה באמת חושב שהיית רוצה אותי?" שאלתי בקול חנוק.

הוא שתק רגע ארוך ואז אמר: "אני לא יודע, מתן. אני לא יודע אם הייתי מסוגל להיות אבא אז. אבל עכשיו… אני רוצה להכיר אותך." ראיתי דמעות בעיניים שלו.

פגשתי גם את אשתו רבקה ואת האחים למחצה שלי – נועה בת 12 ועמוס בן 9. הם הביטו בי בסקרנות ובחשדנות. רבקה ניסתה לחייך: "אתה מוזמן לבוא מתי שתרצה." אבל הרגשתי שאני פולש לעולם שלא שייך לי.

בערבים הייתי חוזר לדירה קטנה ששכרתי בדרום תל אביב וחושב על כל השנים האבודות – על כל הלילות שבכיתי לבד, על כל הפעמים שביקשתי שמישהו יאהב אותי באמת.

יום אחד התקשרה אליי רבקה: "אליעזר רוצה שתבוא איתנו לסדר פסח השנה." הסכמתי, אבל בלב פחדתי – איך אשב סביב שולחן עם משפחה שלא באמת מכירה אותי?

בליל הסדר ישבתי ליד אליעזר והוא הניח יד על כתפי בזמן שכולם שרו "מה נשתנה". לרגע הרגשתי חלק ממשהו גדול ממני – חלק ממשפחה יהודית אמיתית.

אבל אז נועה לחשה לי: "אתה לא באמת אח שלי." המילים שלה פילחו אותי כמו סכין.

בלילה ההוא יצאתי למרפסת ובכיתי בשקט. אליעזר יצא אחרי ושאל: "אתה בסדר?"

"אני לא יודע אם אי פעם ארגיש שייך," עניתי לו.

הוא חיבק אותי ואמר: "גם אני עדיין לומד להיות אבא שלך. אולי נלמד יחד?"

עכשיו אני כותב את הסיפור הזה, בן עשרים ושלוש, אחרי מסע ארוך בין מוסדות, משפחות ואכזבות. לפעמים אני חושב שאולי יש אנשים שנולדים לעולם בלי שמישהו מחכה להם – אבל אולי אפשר למצוא אהבה גם כשלא בחרו בך.

תגידו לי אתם – האם אפשר באמת להתחיל מחדש? האם אפשר ללמוד לאהוב ילד שלא בחרת בו?