האם מישהו עוד זוכר אותי?

"את לא יכולה להישאר כאן לבד, אמא!" צעקה עלי מרים בטלפון, קולה רועד בין כעס לדאגה. "אבל אני כבר כאן, מרים. אני לא רוצה להפריע לכם, רק… רק להיות קרובה," לחשתי, מנסה להסתיר את הדמעות. היא נאנחה. "אמא, יש לנו שלושה ילדים בבית קטן. יונתן עובד עד מאוחר, ואני בקושי מספיקה לנשום. זה לא זמן טוב."

הנחתי את הטלפון וחיבקתי את עצמי. הדירה שלי בירושלים שקטה מדי. מאז שדוד עזב אותי לטובת אישה אחרת לפני עשרים שנה, אני לבד. בהתחלה עוד היה בי כעס, אחר כך בא הפחד, ולבסוף – רק ריקנות. הילדים גדלו, התחתנו, עברו לערים אחרות. אני נשארתי עם הקירות, עם התמונות הישנות ועם הזיכרונות.

לפעמים אני יושבת מול החלון ומסתכלת על הרחוב. זוגות צעירים דוחפים עגלות, ילדים צוחקים, ואני תוהה – האם גם אני הייתי פעם כזו? האם גם אני רצתי אחרי הילדים שלי בגינה, צחקתי איתם, חלמתי עבורם? עכשיו הם רחוקים. כל אחד עסוק בענייניו. יעקב הבכור גר ברעננה, מרים במודיעין, ואסתר – אפילו לא בארץ. היא עברה לניו יורק עם בעלה לפני חמש שנים.

בערב שבת האחרון ניסיתי שוב. התקשרתי ליעקב. "אמא, אני באמצע משהו," הוא קטע אותי במהירות. "רק רציתי לשאול אם… אולי תוכל לארח אותי קצת? קשה לי לבד." שמעתי אותו נאנח. "אמא, יש לנו חיים מאוד עמוסים עכשיו. הילדים גדולים, כל אחד עם הבעיות שלו. אולי תנסי למצוא חברה או מועדון לקשישים? זה יעזור לך להרגיש פחות לבד."

הנחתי את הטלפון והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. מה זה אומר עלי כאמא? האם נכשלתי? הרי גידלתי אותם לבד אחרי שדוד הלך. עבדתי בשלוש עבודות כדי שיהיה להם מה לאכול, שילמדו במקומות טובים. לא היה לי זמן לעצמי, לא יצאתי לבלות או לחלום. הכל היה בשבילם.

לפעמים אני חושבת שאולי הייתי צריכה להיות אחרת – פחות דאגנית, פחות חונקת. אולי אם הייתי נותנת להם יותר חופש, הם היו רוצים אותי קרוב עכשיו. אבל איך אפשר שלא לדאוג? איך אפשר שלא לאהוב עד כאב?

ביום ראשון הלכתי למכולת השכונתית. שמעון המוכר חייך אלי: "רבקה'לה, מה שלומך היום?" חייכתי אליו חיוך עייף. "בסדר," עניתי, "כמו תמיד." הוא הושיט לי שקית עם לחם טרי. "את יודעת שאת תמיד יכולה לשבת כאן איתנו לקפה." הודיתי לו בלב כבד. אפילו אנשים זרים מציעים לי יותר חום מהילדים שלי.

בערב התקשרה אסתר מניו יורק. "אמא! איך את מרגישה?" הקול שלה היה רחוק כל כך, כמעט זר. סיפרתי לה שאני לבד, שאני מתגעגעת אליה ואל הנכדים. היא שתקה רגע ואז אמרה: "אמא, זה לא פשוט כאן. הילדים לומדים עד מאוחר, יש לי עבודה חדשה… אולי תבואי לביקור קצר?" ידעתי שזה רק מילים יפות. היא לא באמת רוצה שאשאר.

בלילות אני שוכבת במיטה ומקשיבה לשקט הכבד שממלא את הדירה. לפעמים נדמה לי שאני שומעת את הצחוק של הילדים כשהיו קטנים, את הרגליים הקטנות שלהם רצים במסדרון. אני מדברת אל התמונות שעל הקיר: "אתם זוכרים אותי? הייתם באים אלי אם הייתם יכולים?"

השכנה שלי, שרה, בת גילי, סיפרה שגם היא מרגישה לבד לפעמים. אבל אצלה לפחות הבת מתקשרת כל יום, מביאה לה אוכל בשבתות. למה אצלי זה אחרת? האם עשיתי משהו לא בסדר?

יום אחד קיבלתי מכתב מהעירייה – הזמנה למועדון קשישים חדש שנפתח בשכונה. התלבטתי אם ללכת. מצד אחד – אולי אמצא שם חברים חדשים; מצד שני – זה מרגיש כמו הודאה בכך שאני באמת לבד.

הלכתי בכל זאת. בכניסה פגשתי את רחל ודבורה – שתיהן אלמנות כמוני. ישבנו יחד לשתות תה ודיברנו על הילדים שלנו – כמה הם מצליחים וכמה הם רחוקים. דבורה אמרה: "פעם היינו הלב של הבית; היום אנחנו רק תמונה על הקיר."

בערב שבת הבא שוב התקשרתי למרים. הפעם היא ענתה בעייפות: "אמא, אני באמת מצטערת, פשוט אין לנו מקום עכשיו." שמעתי ברקע את הנכדים רבים ביניהם. רציתי לצעוק: "אני האמא שלך! גידלתי אותך לבד! למה אין לך מקום בשבילי?" אבל שתקתי.

באותו לילה בכיתי כמו שלא בכיתי שנים. הרגשתי קטנה וחסרת ערך. למחרת בבוקר התקשרה רחל מהמועדון: "רבקה, בואי איתנו לטיול לים המלח! יהיה כיף." כמעט סירבתי – מה לי ולחיים האלה? אבל משהו בי נשבר והסכמתי.

בטיול צחקנו כמו ילדות קטנות. פתאום הרגשתי שיש לי עוד מקום בעולם הזה – גם אם הוא לא בבית של הילדים שלי.

כשחזרתי הביתה חיכתה לי הודעה מיעקב: "אמא, חשבתי עלייך היום. מקווה שאת בסדר." לא התקשרתי אליו בחזרה.

אני יושבת עכשיו מול החלון וכותבת את הסיפור שלי ותוהה: האם זו אשמתי? האם כל האמהות בישראל מרגישות כך כשהן מזדקנות? האם יש לנו עוד מקום בלב של הילדים שלנו?

אולי יום אחד הם יבינו כמה הלב של אמא לעולם לא מפסיק לחכות.