הלבבות השבורים של נועה ורוני

"אמא, למה סבתא לא אוהבת אותנו?" השאלה הזו ננעצה בי כמו סכין. נועה ורוני עמדו בכניסה לבית, עיניים אדומות מדמעות, מחבקות את הרגל שלי כאילו רק שם הן בטוחות. הדמעות שלהן זלגו על הרצפה, ואני הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.

הכול התחיל בערב שישי. כמו בכל שבוע, נסענו לבית של אמא שלי, רחל. הבית שלה מלא בריח של עוגת שמרים וקפה שחור, אבל באותו ערב היה בו גם משהו אחר – קור בלתי מוסבר. כבר בכניסה שמעתי את הצחוק של יואב ויעל, הילדים של אחותי מיכל. הם התרוצצו בסלון, אמא שלי חיבקה אותם חזק, לוחשת להם משהו באוזן. נועה ורוני עמדו בצד, מחכות לתורן. "סבתא, אפשר גם חיבוק?" שאלה רוני בקול דקיק. אמא שלי חייכה אליה חיוך קצר, כמעט מתנצל, והמשיכה לדבר עם יואב.

בארוחת הערב זה רק החמיר. יואב קיבל את החלק הכי גדול של העוף, יעל קיבלה את הכוס עם הציור שהיא אוהבת. נועה ורוני קיבלו שאריות. ראיתי את המבטים שלהן, את הניסיון להסתיר את העלבון. ניסיתי לשנות נושא, להכניס שמחה לשולחן – אבל זה היה מאוחר מדי.

בדרך חזרה הביתה הן שתקו. ואז, ברגע שנכנסנו הביתה – הדמעות פרצו. "מתי סבתא תאהב גם אותנו? למה היא תמיד נותנת ליואב ויעל כל מה שהם רוצים?" שאלו אחת אחרי השנייה. לא ידעתי מה לענות.

בלילה לא הצלחתי להירדם. המחשבות התרוצצו בראשי: אולי אני מדמיינת? אולי הן רגישות מדי? אבל ידעתי שזה אמיתי. גם אני הרגשתי את זה כל השנים – מאז שמיכל התחתנה עם דניאל, עורך הדין המצליח, אמא שלי הפכה את הילדים שלהם למרכז עולמה. נועה ורוני תמיד היו "הנכדות של השנייה".

למחרת התקשרתי לאמא שלי. "אמא, אני חייבת לדבר איתך." היא נשמעה מופתעת. "מה קרה?"

"הבנות חזרו אתמול שבורות. הן מרגישות שאת לא אוהבת אותן כמו את יואב ויעל."

שתיקה ארוכה. "אני אוהבת את כולכם אותו דבר," היא אמרה לבסוף בקור.

"אבל הן לא מרגישות ככה. וגם אני לא." הקול שלי רעד.

"את תמיד היית רגישה מדי, תמר," היא אמרה בשקט.

"זה לא קשור אליי! זה קשור אליהן! הן בוכות בלילות!"

היא נאנחה. "אני לא יודעת מה את רוצה ממני. אני עושה מה שאני יכולה."

סגרתי את הטלפון בתחושת תסכול עמוקה.

בערב סיפרתי לבעלי, יונתן. הוא משך בכתפיים: "מה את רוצה? ככה זה במשפחות ישראליות. תמיד יש מישהו שמקבל יותר תשומת לב." אבל אני לא הסכמתי להשלים עם זה.

עברו שבועות. כל פעם שהגענו לבית של אמא שלי – אותו דפוס חזר על עצמו: יואב ויעל במרכז, נועה ורוני בצד. ניסיתי לדבר עם מיכל – היא צחקה: "נו באמת, תמר! את סתם מקנאה." הרגשתי שאני משתגעת.

יום אחד, אחרי עוד ביקור כושל אצל אמא שלי, החלטתי שזהו – אני לא מוכנה שהבנות שלי ירגישו פחות טובות מאף אחד. ישבתי איתן בסלון שלנו בתל אביב, חיבקתי אותן חזק ואמרתי: "אתן הכי חשובות לי בעולם. גם אם סבתא מתנהגת אחרת – זה לא אומר שאתן פחות טובות או פחות אהובות." נועה הסתכלה עליי בעיניים גדולות: "אבל למה היא עושה לנו את זה?"

לא ידעתי מה לענות.

התחלתי להתרחק מאמא שלי. פחות טלפונים, פחות ביקורים. כל פעם שהיא התקשרה – הייתי קצרה איתה. היא הרגישה בזה: "מה קורה איתך? למה את מתרחקת?"

"כי קשה לי לראות את הבנות שלי פגועות כל פעם שאנחנו אצלך," עניתי בכנות.

"אז תפסיקי לקחת הכול ללב," היא אמרה בעייפות.

יום אחד קיבלתי ממנה הודעה: "אני רוצה שתבואי לבד לדבר."

נסעתי אליה בלב כבד. היא פתחה לי את הדלת בשקט, הושיבה אותי במטבח עם תה ועוגיות – כמו כשהייתי ילדה.

"אני יודעת שאת כועסת," היא אמרה לבסוף.

"אני לא כועסת – אני פגועה," עניתי.

היא שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "אני לא יודעת למה זה יוצא ככה… אולי כי מיכל תמיד הייתה חלשה יותר ממך, תמיד הייתי צריכה לדאוג לה יותר… אולי התרגלתי לתת לה ולילדים שלה יותר תשומת לב…"

"אבל הבנות שלי מרגישות שהן לא שוות כלום ליד יואב ויעל," אמרתי בדמעות.

היא הורידה את הראש: "אני מצטערת." זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי ממנה התנצלות אמיתית.

חזרתי הביתה עם תחושת הקלה מסוימת – אבל ידעתי שזה לא מספיק. לקח זמן עד שהיחסים השתפרו. אמא שלי ניסתה להשתנות – לפעמים הצליחה, לפעמים נפלה שוב לדפוסים הישנים.

נועה ורוני עדיין זוכרות את הפעמים שבהן הרגישו פחות טובות – אבל היום הן יודעות שאני תמיד אהיה שם בשבילן.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם אפשר באמת לתקן לב שנשבר בילדות? האם אפשר לגרום לילד להרגיש שווה גם כשהעולם סביבו מעדיף אחרים?