לב פועם בין הצללים: סיפורו של אליעזר

"אליעזר, אתה חייב לבוא עכשיו!" הקול של אמא רעד בטלפון, ואני הרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ. השעה הייתה שש בבוקר, תל אביב עוד לא התעוררה, אבל אצלי בפנים כבר סערה התחילה. "מה קרה, אמא?" שאלתי, מנסה להישמע רגוע. "זה אבא שלך… הוא לא חזר הביתה הלילה. המשטרה פה, הם שואלים שאלות."

הנחתי את הטלפון ורצתי החוצה, כמעט שוכח לנעול נעליים. הרחוב היה ריק, רק חתול אחד הביט בי במבט שקט. בדרך לאוטובוס, הראש שלי התמלא בזיכרונות: אבא יושב במרפסת, מספר לי על העלייה מפולין, איך ברח מהפוגרומים, איך בנה פה חיים חדשים. תמיד דיבר על אומץ, על זהות, על לא לוותר לעולם. אבל עכשיו הוא נעלם.

כשהגעתי לבית של ההורים בגבעתיים, אמא ישבה בסלון עם קצין משטרה – רב פקד דניאל לוי. "אליעזר, אני צריך לשאול אותך כמה שאלות," אמר לי בקול יבש. "מתי ראית את אביך בפעם האחרונה?"

"אתמול בערב. הוא היה מתוח… דיבר על מישהו מהעבר שחזר לחייו. לא הבנתי למה הוא מתכוון." דניאל רשם משהו בפנקס. "יש לכם אויבים? מישהו שהיה רוצה לפגוע בו?"

אמא פרצה בבכי. "הוא תמיד פחד שמישהו ימצא אותו. מאז שהגיעו המכתבים האלה…"

"איזה מכתבים?" שאלתי בתדהמה.

אמא הוציאה קופסה קטנה מהמגירה. בתוכה היו שלושה מכתבים ביידיש, חתומים בשם 'שמואל'. פתחתי אחד מהם – 'אני יודע מה עשית ב-1946'.

הרגשתי איך הדם קופא לי בעורקים. אבא תמיד הסתיר משהו מעברו, אבל מעולם לא דיבר על זה בגלוי. עכשיו הכול התפוצץ לנו בפרצוף.

באותו ערב חזרתי לדירה שלי בדרום תל אביב. שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. בראש שלי התרוצצו שאלות: מי זה שמואל? מה עשה אבא ב-1946? למה הוא פחד כל כך?

למחרת פגשתי את אחותי, רחל, בבית הקפה הקטן ליד שוק לוינסקי. היא נראתה מותשת. "אני לא מבינה למה הוא לא סיפר לנו כלום," אמרה בשקט. "תמיד הרגשתי שיש משהו שהוא מסתיר. אולי זה קשור למה שקרה לסבא וסבתא באירופה…"

"אולי," עניתי, "אבל עכשיו זה מסוכן. מישהו עוקב אחרינו, רחל. ראיתי גבר מוזר מחוץ לבית של אמא אתמול בלילה."

היא הביטה בי בפחד. "אתה חושב שמישהו באמת רוצה לפגוע בנו? בארץ שלנו? אחרי כל מה שעברנו?"

"בישראל יש הרבה צללים," אמרתי לה. "אנשים באים לפה כדי לברוח מהעבר, אבל לפעמים העבר רודף אחריהם עד הסוף."

באותו לילה קיבלתי הודעה אנונימית בטלפון: "אם אתה רוצה לראות את אביך שוב – תבוא לבד למפעל הישן ביפו." הלב שלי דפק כמו משוגע. התקשרתי לדניאל לוי, אבל הוא לא ענה.

נסעתי ליפו לבד, הלכתי בין המבנים הנטושים עד ששמעתי קול מוכר – אבא! הוא היה קשור לכיסא, חיוור ומבוהל. מולי עמד גבר מבוגר עם עיניים אפורות – שמואל.

"אתה הבן של יצחק?" שאל בקול קר.

"כן," עניתי, מנסה להסתיר את הפחד.

"אתה יודע מה הוא עשה לי? הוא הלשין עלי לבריטים! בגלל זה איבדתי את כל המשפחה שלי!"

אבא התחיל לבכות. "לא הייתה לי ברירה… הם איימו להרוג אותך ואת כל אנשי המחתרת! עשיתי את זה כדי להציל אותך!"

שמואל צחק בציניות. "הצלת אותי? הרסת לי את החיים!"

עמדתי שם, בין שני גברים ששניהם קורבנות של אותה היסטוריה ארורה. רציתי לצעוק, לברוח, אבל נשארתי לעמוד.

"אז מה עכשיו?" שאלתי בשקט.

שמואל הביט בי בעיניים ריקות. "עכשיו אתה תשלם על החטאים של אביך." הוא שלף אקדח.

באותו רגע נשמעו סירנות משטרה – דניאל לוי הגיע עם צוות מיוחד. תוך שניות הכול נגמר: שמואל נעצר, אבא חולץ.

בלילה ההוא ישבנו שלושתנו – אני, אבא ורחל – בסלון הקטן של אמא. אף אחד לא דיבר. כל אחד מאיתנו חשב על המחיר שמשפחה משלמת על סודות ישנים.

שבוע אחרי זה אבא נפטר מדום לב. לא הספקנו לדבר באמת על מה שקרה ב-1946, על הבחירות שעשה כדי לשרוד בארץ זרה שהפכה לבית.

עכשיו אני יושב מול החלון בתל אביב וחושב: האם באמת אפשר לברוח מהעבר? האם אנחנו נידונים לשלם שוב ושוב על טעויות של הדורות הקודמים?

אולי יום אחד אצליח לסלוח לו – ואולי גם לעצמי.