האם אפשר לאהוב את מי שמפר את גבולותיך?

"רבקה, קחי את הילדים ותצאי מהדירה שלי – עכשיו!" הצעקה שלי הדהדה בין הקירות החשופים, כמעט מתחרה בצרחות של יונתן הקטן, הבן האמצעי שלה. היא עמדה מולי, עייפה, עיניה אדומות מבכי ומחוסר שינה, אבל לא זזה. "דבורה, אין לי לאן ללכת. את יודעת את זה." היא לחשה בקול שבור.

אני דבורה, בת ארבעים ושניים, גרה בדירה קטנה בפתח תקווה. כל חיי עבדתי קשה כדי לבנות לעצמי שקט – עבודה מסודרת בעירייה, חוג פילאטיס פעמיים בשבוע, קפה עם חברות בשישי בבוקר. ואז רבקה, אחותי הצעירה ממני בשבע שנים, התגרשה. בעלה, אליעזר, עזב אותה בשביל מישהי אחרת והשאיר אותה עם שלושה ילדים קטנים – יונתן בן שש, תמר בת תשע ודניאל בן שלוש. היא התקשרה אליי בלילה אחד בפברואר, בוכה: "דבורה, אני לא יכולה להישאר בבית הזה. הוא לא משלם מזונות. אין לי כסף לשכירות. אפשר לבוא אלייך לכמה ימים?"

כמה ימים הפכו לשבועות. שבועות הפכו לחודשים. הדירה שלי התמלאה צעצועים, כביסה מלוכלכת ורעש בלתי פוסק. כל בוקר התעוררתי לצליל בכי או ריב בין הילדים. רבקה ניסתה למצוא עבודה – ניקיון, קופאית בסופר – אבל כל פעם משהו השתבש. "דבורה, אני נשבעת שזה זמני," היא אמרה שוב ושוב. "רק עד שאעמוד על הרגליים."

אבל אני הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. החברות הפסיקו להזמין אותי לקפה – "את בטח עסוקה עם הילדים של רבקה". בעבודה הייתי עצבנית, לא מרוכזת. אפילו בפילאטיס לא הצלחתי להירגע; הראש שלי היה מלא ברשימות: מה צריך לקנות בסופר? מי יאסוף את תמר מהחוג? איך אשלם את חשבון החשמל שהתנפח פי שניים?

יום אחד חזרתי מוקדם מהעבודה ומצאתי את רבקה יושבת על הספה, בוהה בטלוויזיה בזמן שיונתן שופך קורנפלקס על הרצפה ודניאל מצייר עם טושים על הקיר החדש שצבעתי בעצמי לפני שנה. "רבקה!" צעקתי. "את לא רואה מה קורה פה? למה את לא עושה כלום? זו הדירה שלי!" היא לא ענתה. רק משכה בכתפיים והמשיכה לבהות.

בערב התקשרתי לאמא שלנו, אסתר. "אמא, אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שאני טובעת." אמא שתקה רגע ואז אמרה: "דבורה, זו אחותך. אין לה אף אחד חוץ ממך."

בלילה ההוא בכיתי בשקט במיטה שלי, מתגעגעת לשקט שהיה לי פעם. נזכרתי איך רבקה ואני היינו משחקות יחד כילדות – היא תמיד הייתה שובבה ואני תמיד זו שמנקה אחריה. אולי זה הגורל שלנו? שאני תמיד אסדר והיא תמיד תבלגן?

עברו עוד שבועיים עד שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי. זה היה אחרי שרבקה שכחה להוציא את דניאל מהגן בזמן והגננת התקשרה אליי בעבודה. "גברת כהן? דניאל מחכה כבר שעה…" רצתי מהעבודה כמו משוגעת, הלב שלי דופק בטירוף. כשחזרתי הביתה מצאתי את רבקה ישנה במיטה שלי.

"די!" צרחתי עליה באותו ערב. "אני לא יכולה יותר! זו הדירה שלי! אלה החיים שלי! את חייבת למצוא פתרון!"

רבקה פרצה בבכי: "את חושבת שקל לי? את חושבת שאני רוצה להיות פה? אני מתביישת! אבל אין לי ברירה!"

"יש לך ברירה!" עניתי בזעם. "את יכולה ללכת לאמא! או לבקש עזרה מהרווחה! או למצוא דירה קטנה! אבל אני לא יכולה להמשיך ככה!"

הילדים עמדו בצד ובכו. תמר חיבקה את יונתן ולחשה לו משהו באוזן. פתאום הרגשתי אשמה – אולי אני מפלצת? אולי אני אגואיסטית?

בלילה ההוא רבקה ארזה תיק קטן ולקחה את הילדים לאמא שלנו בגבעתיים. הדירה הייתה שקטה פתאום – שקט מדי. הסתובבתי בין החדרים הריקים והרגשתי חלולה.

אחרי שבוע רבקה התקשרה: "דבורה… אני מצטערת על הכול. אני יודעת שפגעתי בך. אני רק רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך."

"גם אני אוהבת אותך," עניתי בלחש.

מאז אנחנו מדברות כמעט כל יום. היא מצאה עבודה במאפייה קטנה ליד הבית של אמא, והילדים התחילו להתרגל לשגרה החדשה.

אבל לפעמים בלילות השקטים מדי אני תוהה: האם עשיתי את הדבר הנכון? האם אפשר באמת להציב גבולות מול המשפחה מבלי לאבד אותם? האם יש דרך להיות גם אחות טובה וגם לשמור על עצמי?

מה אתם הייתם עושים במקומי? האם אפשר לאהוב באמת מישהו שמפר שוב ושוב את הגבולות שלך?