אמרתי לרבקה: אני לא יכולה להיות השליחה שלך יותר – האמת שכבר לא יכולתי להסתיר

"את לא מבינה, רבקה, אני פשוט לא יכולה יותר!" צעקתי, קולי רעד בין קירות הדירה הישנה ברחוב בוגרשוב. היא ישבה על הכורסה שלה, עיניה הכחולות מביטות בי – מופתעת, אולי אפילו פגועה. "שרה, מה קרה? את הרי כמו בת בשבילי," היא ניסתה לרכך, אבל אני כבר לא יכולתי להכיל את זה.

שנים הייתי השליחה שלה – קונה תרופות, מביאה מצרכים, מקשיבה לסיפורים על פולין של פעם ועל יעקב שנפל במלחמת השחרור. כל הזמן הזה דבורה, הבת שלה, הגיעה רק בחגים או כשצריך היה לחתום על מסמכים בבנק. "אמא, אני עסוקה, יש לי ילדים, עבודה," היא תמיד אמרה בטון מתנצל, ואני – אני שתקתי. כי מי אני שאשפוט? גם לי יש חיים, אבל איכשהו תמיד מצאתי את עצמי כאן, בין הריח של מרק עוף לבגדים הישנים בארון.

הכול התפוצץ בערב ההוא. הייתי עייפה אחרי יום עבודה במשרד עורכי דין קטן. הבוסית שלי, מרים, שוב העמיסה עליי תיקים של אחרים כי "את הכי מסודרת פה". רציתי רק להגיע הביתה, לשים רגליים על השולחן ולשתוק. אבל רבקה התקשרה: "שרה, נגמר לי הלחם. את יכולה לקפוץ?"

עמדתי בסופר, מחזיקה לחם אחיד ביד אחת וטלפון בשנייה. שמעתי את עצמי נאנחת. ואז ראיתי את דבורה – עומדת בתור לקופה עם סל מלא דברים יקרים. היא לא ראתה אותי. באותו רגע משהו בי נשבר.

כשעליתי לדירה של רבקה, שמתי את הלחם על השולחן ואמרתי: "אני לא יכולה להיות השליחה שלך יותר." היא שתקה. הדמעות עלו לי לעיניים. "אני אוהבת אותך, באמת. אבל יש לי חיים משלי. אני לא יכולה להמשיך לשאת את כל המשקל הזה לבד."

רבקה הביטה בי ארוכות. "אני יודעת שדבורה לא באה הרבה… אבל את היחידה שמבינה אותי."

"זה בדיוק העניין," עניתי בקול חנוק. "אני לא הבת שלך. יש לך בת – והיא צריכה להיות כאן בשבילך."

היא הפנתה מבט אל החלון. "דבורה תמיד הייתה עסוקה. מאז שאבא שלה מת… היא התרחקה."

"אבל זה לא הוגן כלפיי," לחשתי.

באותו רגע דבורה התקשרה. רבקה ענתה בדיבורית – אולי רצתה שאשמע. "אמא, הכול בסדר? שמעתי ששרה אצלך." הקול שלה היה קריר, מרוחק.

"כן, דבורה. שרה עוזרת לי כמו תמיד," ענתה רבקה.

"יופי," אמרה דבורה וניתקה.

נשארנו שתינו בשקט כבד.

"את יודעת," אמרתי לבסוף, "גם לי יש אמא זקנה בירושלים. אני בקושי מספיקה לראות אותה כי אני כל הזמן כאן איתך." הדמעות זלגו לי בלי שליטה.

רבקה קמה לאט מהכורסה וחיבקה אותי. "אני מצטערת, שרה. לא רציתי שתסבלי בגללי." היא רעדה בידיה הדקות.

"אני לא עוזבת אותך לגמרי," הבטחתי. "אבל אני חייבת להציב גבולות. אחרת אאבד את עצמי."

בימים שאחרי אותו ערב הכול השתנה. דבורה התחילה להגיע יותר – אולי מתוך אשמה, אולי מתוך פחד שאמא שלה תישאר לבד. רבקה התקשרה אליי פחות, ולפעמים רק כדי לשאול לשלומי באמת.

אבל משהו בי נשאר פצוע. הרגשתי אשמה – כאילו בגדתי באישה שהייתה לי כמעט אם שנייה. מצד שני, הרגשתי הקלה עצומה – סוף סוף העזתי להגיד את מה שכל כך הרבה נשים בישראל מרגישות: שאנחנו לא חייבות להיות המטפלות של כולם כל הזמן.

בערב שישי אחד, כשישבתי עם אמא שלי בירושלים ושתינו תה עם נענע, סיפרתי לה הכול.

"עשית נכון," היא אמרה בשקט. "נשים תמיד סוחבות על הגב שלהן את כל העולם – הגיע הזמן שתחשבי גם על עצמך."

אבל בלילות עדיין שמעתי בראשי את הקול של רבקה: "את היחידה שמבינה אותי." האם באמת מותר לנו לשים גבולות? האם מישהו אי פעם יפסיק לצפות מאיתנו להקריב את עצמנו בשביל אחרים?