האיש שהחליף גרביים חמש פעמים ביום: סיפורו של יונתן

"יונתן! שוב אתה מחפש גרביים נקיות? אתה יודע שכבר כיבסתי את כל הבית השבוע!" קולה של מיכל פילח את הדירה הקטנה שלנו ברחוב דיזנגוף. עמדתי מול הארון, מחטט בערימות הבגדים, מרגיש את הדופק שלי עולה. "אני לא יכול ללכת עם הגרביים האלו, מיכל. הן מרגישות… מלוכלכות."

היא נאנחה, נשענה על המשקוף, עיניה מלאות עייפות. "אתה לא מבין שזה לא נורמלי? אף אחד לא מחליף גרביים חמש פעמים ביום. זה לא רק הגרביים, יונתן. זה כל דבר קטן. אתה שוטף ידיים עשרים פעם, מסדר את הספרים לפי גובה, בודק שלוש פעמים אם הדלת נעולה. אני כבר לא יודעת איך לחיות איתך."

הרגשתי איך המילים שלה חותכות בי. רציתי לצעוק עליה שהיא לא מבינה, שרק ככה אני מצליח להירגע בעולם הזה שמרגיש לי כאילו הוא מתפרק כל רגע. אבל במקום זה שתקתי, לועס את הלשון, בולע את הכאב.

התחלתי להחליף גרביים לעיתים קרובות עוד בצבא. הייתי לוחם בגולני, וכל יום היה מלא חול, זיעה ופחד. הגרביים הנקיות היו בשבילי כמו התחלה חדשה – רגע קטן של שליטה בעולם שבו הכל יכול לקרות. אחרי השחרור, ההרגל נשאר. בהתחלה זה הצחיק את מיכל. "איזה מוזר אתה," הייתה אומרת בחיוך ומנשקת אותי על המצח. אבל עם השנים, זה הפך לעול.

הילדים שלנו, תמר ואלעד, כבר למדו לא לשאול שאלות. "אבא שוב מחפש גרביים," הייתה תמר לוחשת לאלעד, שניהם מתגלגלים מצחוק בסלון. לפעמים הצטרפתי לצחוק שלהם, אבל בפנים הרגשתי כמו זר בבית שלי.

בערבים הייתי יושב עם מיכל במרפסת, שומעים את העיר הישראלית רועשת מסביבנו – צפירות מכוניות, צעקות מהרחוב, מוזיקה מהשכנים. "יונתן," היא אמרה יום אחד בקול רך מהרגיל, "אתה חושב שתוכל ללכת לטיפול? אולי לדבר עם מישהו?"

הסתכלתי עליה, ראיתי את הדאגה בעיניים שלה. "אני לא משוגע," לחשתי. "אני פשוט… צריך סדר. אחרת אני מתפרק."

"אני יודעת," היא אמרה וליטפה לי את היד. "אבל אני מתפרקת מזה גם. אני אוהבת אותך, אבל אני לא יודעת כמה עוד אוכל להחזיק מעמד ככה."

התחלתי ללכת לפסיכולוגית בשם ד"ר רותי לוי. היא הייתה עדינה וסבלנית, שאלה אותי על הילדות שלי – על אבא שהיה נעלם לעיתים קרובות, על אמא שתמיד דאגה שהכל יהיה נקי ומסודר בבית. "אתה מרגיש שאם משהו לא במקום – העולם יתמוטט?" שאלה אותי בפגישה השלישית.

"כן," עניתי בלי לחשוב פעמיים.

"ומה יקרה אם תישאר עם אותן גרביים יום שלם?"

"אני… לא יודע. אולי משהו רע יקרה. אולי אאבד שליטה על הכל."

היא חייכה בעצב ואמרה: "זה פחד שמנהל אותך, יונתן."

בינתיים בבית המצב רק החמיר. מיכל התחילה לישון בסלון יותר ויותר לילות. הילדים התרחקו ממני, כאילו הפכתי לדמות מוזרה שהם לא מבינים. יום אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי את מיכל אורזת מזוודה.

"מה את עושה?" שאלתי בקול רועד.

"אני נוסעת להורים שלי לכמה ימים," אמרה בשקט. "אני צריכה לחשוב מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי." היא הסתכלה עליי בעיניים אדומות מדמעות. "אני אוהבת אותך, יונתן, אבל אני לא יכולה לחיות ככה יותר."

נשארתי לבד בדירה השקטה, מוקף בערימות גרביים נקיות ומכונת כביסה שמזמזמת ברקע כמו לב פצוע. ניסיתי להתרכז בעבודה – אני מתכנת בחברת סטארט-אפ – אבל הראש שלי היה מלא במחשבות: האם איבדתי את המשפחה שלי בגלל הרגל טיפשי?

בערב התקשרה אליי אמא שלי, רבקה. "יונתן'לה, מה שלומך? שמעתי ממיכל… אולי תבוא אלינו לשבת?"

"אני לא רוצה לראות אף אחד," עניתי בקול חנוק.

"אתה יודע שאבא שלך היה בדיוק כמוך," היא אמרה פתאום. "גם הוא היה מחליף בגדים כל שעה ומנקה את הבית בלי סוף. רק אחרי שהוא הלך לטיפול – הוא הצליח להירגע קצת." השתתקתי, מרגיש איך הדמעות עולות לי לגרון.

בלילה חלמתי שאני רץ יחף ברחובות תל אביב, בורח ממשהו שלא ידעתי להגדיר. התעוררתי מזיע, מבולבל ומפוחד.

ביום ראשון הלכתי שוב לד"ר רותי. סיפרתי לה על החלום ועל מיכל שעזבה.

"אתה רוצה להילחם על המשפחה שלך?" שאלה אותי.

"כן," עניתי בלי להסס.

"אז תתחיל בקטן," היא אמרה. "נסה יום אחד להישאר עם אותן גרביים עד הערב. תכתוב לי איך הרגשת."

אותו יום היה קשה מנשוא – כל שעה הרגשתי כאילו העור שלי בוער והלב שלי דופק מהר מדי. אבל שרדתי עד הערב.

שלחתי למיכל הודעה: "עשיתי היום משהו בשבילך ובשבילי – נשארתי עם אותן גרביים כל היום." היא לא ענתה מיד, אבל בלילה קיבלתי ממנה לב קטן בווטסאפ.

עברו שבועות ארוכים של ניסיונות ונפילות – לפעמים הצלחתי לשלוט בעצמי ולפעמים נשברתי וחזרתי להרגלים הישנים. מיכל חזרה הביתה בהתחלה רק לסופי שבוע, אחר כך לעוד לילה באמצע השבוע.

יום אחד ישבנו כולנו יחד בארוחת ערב – אני, מיכל והילדים – וצחקנו מבדיחה של אלעד על המורה שלו בבית הספר. פתאום תמר הסתכלה עליי ואמרה: "אבא, אתה כבר לא מחליף גרביים כל הזמן!"

חייכתי אליה והרגשתי גאווה קטנה בלב.

בלילה ההוא ישבתי במרפסת לבד וחשבתי: האם באמת אפשר להשתנות בשביל מי שאוהבים? או שהפחדים שלנו תמיד ילכו איתנו לכל מקום?

מה אתם חושבים? האם הייתם מצליחים לוותר על משהו שמגדיר אתכם – בשביל המשפחה שלכם?