המחיר של לחסוך על עצמי: סיפורה של רבקה

"את שוב לא אוכלת איתנו?" שאלה בתי, מרים, בקול רם מדי, כשישבנו סביב שולחן השבת. הסתכלתי על הצלחת הריקה שלי, על הפשטידה שהכנתי במיוחד לכולם, ועניתי בשקט: "אני לא רעבה." בפנים בער בי רעב אחר – לא לאוכל, אלא למשהו שאבד לי מזמן. אולי זו תחושת הערך העצמי, אולי זו התקווה שמישהו יראה אותי באמת.

אני רבקה, בת חמישים, ירושלמית מבטן ומלידה. כל חיי הייתי האישה שחוסכת על עצמה – לא קונה בגדים חדשים, לא יוצאת עם חברות, לא מבקשת עזרה. תמיד אמרתי לעצמי: "יש מספיק בבית, למה לבזבז?" אבל האמת היא שבזבזתי את עצמי.

בעלי, אליעזר, איש טוב במהותו, אבל כמו רוב הגברים שגדלו כאן – רגיל שאשתו תדאג להכול. "רבקי, יש עוד חלב?" הוא שואל מהסלון, ואני כבר בדרך למכולת. "אמא, איפה החולצה הלבנה שלי?" צורחת מרים מחדרה, ואני רצה להוציא אותה מהמייבש. אפילו כשאני חולה, אני לא מרשה לעצמי לנוח. "אמא לא יכולה להרשות לעצמה להיות חולה," אני לוחשת לעצמי.

הכול התחיל בילדותי. אמא שלי, שרה, הייתה ניצולת שואה. היא לימדה אותי לחסוך – באוכל, במילים טובות, בחלומות. "אל תבקשי יותר מדי," הייתה אומרת לי. "מי שמסתפק במועט – לא מתאכזב." שנים האמנתי לה. רק כשהילדים גדלו והבית התרוקן מעט, התחלתי להרגיש את הריקנות.

יום אחד, אחרי עוד מריבה קטנה עם אליעזר על כסף – הוא רצה לקנות טלוויזיה חדשה ואני טענתי שאין צורך – מצאתי את עצמי יושבת לבד במרפסת, בוהה בירח. פתאום שמעתי את עצמי אומרת: "מתי בפעם האחרונה קניתי משהו בשבילי?" לא זכרתי. אפילו הספרים שאני קוראת הם מהספרייה העירונית.

התחלתי לשים לב לדברים קטנים: איך אני אוכלת את החלק השרוף של העוף כדי שלכולם יהיה את הטעים; איך אני מוותרת על מקלחת חמה כי המים נגמרים; איך אני לא יוצאת להליכה בערב כי מישהו צריך להישאר עם אביגדור הקטן. כל הזמן הזה חשבתי שזה תפקידי כאמא וכאישה – לתת מעצמי עד שלא יישאר כלום.

אבל אז קרה משהו. מרים חזרה יום אחד מבית הספר עצבנית במיוחד. היא טרקה את הדלת וצעקה: "למה את תמיד עושה הכול בשביל כולם ואף פעם לא בשביל עצמך? את חושבת שזה עושה אותנו מאושרים? זה רק גורם לי להרגיש אשמה!"

נפגעתי. בכיתי בלילה ההוא כמו שלא בכיתי שנים. למחרת בבוקר הלכתי לעבודה – אני מזכירה בבית ספר יסודי – והרגשתי ריקה. המנהלת, דבורה, קראה לי לשיחה. "רבקה, את נראית עייפה מאוד בזמן האחרון. אולי תצאי לחופשה קצרה?"

"אין לי זמן לזה," עניתי מיד. "ומי יטפל בילדים? מי יבשל? מי ינקה?"

דבורה חייכה בעצב: "ומי יטפל ברבקה?"

המילים שלה הדהדו בי כל היום. בערב, כשכולם הלכו לישון, פתחתי מחברת ישנה והתחלתי לכתוב: מה אני רוצה? מה עושה לי טוב? בהתחלה הדף נשאר ריק. ואז כתבתי: לנסוע לים לבד. לקנות שמלה חדשה. לקרוא ספר בלי הפרעות.

עברו שבועות עד שאזרתי אומץ לעשות משהו מזה. יום אחד פשוט הודעתי לאליעזר: "מחר אני נוסעת לים עם עצמי." הוא הביט בי כאילו השתגעתי. "ומה עם הילדים? ומה עם ארוחת ערב?"

"תסתדרו," עניתי בקול רועד.

נסעתי לים. ישבתי על החול והבטתי בגלים. בכיתי ובכיתי – על כל השנים שבהן לא הרשיתי לעצמי לרצות משהו בשבילי. כשחזרתי הביתה בערב, הבית היה הפוך, אבל הילדים נראו שמחים. מרים חיבקה אותי ואמרה: "סוף סוף עשית משהו בשבילך!"

מאותו יום התחלתי לשנות הרגלים קטנים: קניתי לעצמי עגילים יפים בשוק מחנה יהודה; הרשיתי לעצמי לשבת לקפה עם חברה; אפילו התחלתי ללמוד ציור במתנ"ס השכונתי.

אבל השינוי עורר גם התנגדות בבית. אליעזר התלונן שאני פחות זמינה לו. אביגדור בכה כשלא הייתי בבית בשעת ההשכבה. אפילו אמא שלי התקשרה ואמרה: "מה זה השטויות האלה? אמא צריכה להיות בבית!"

"אמא," עניתי לה בעדינות אך בתקיפות שלא הכירה בי, "גם לי מגיע לחיות קצת בשביל עצמי."

היו רגעים של אשמה כבדה – במיוחד כשהבית היה מבולגן או כשאליעזר נראה אבוד בלי העזרה שלי. אבל למדתי לשחרר קצת שליטה.

יום אחד פגשתי את רותי מהשכונה בסופרמרקט. היא הסתכלה עליי ואמרה: "רבקה, את נראית אחרת בזמן האחרון – יותר שמחה." חייכתי אליה ואמרתי: "גיליתי שאם אני לא אדאג לעצמי – אף אחד לא יעשה את זה במקומי." היא הנהנה בעצב: "גם אני צריכה ללמוד את זה…"

לא הכול הסתדר מיד. היו מריבות בבית, היו דמעות ואכזבות. אבל גם היו רגעים של גאווה: מרים התחילה לעזור יותר בבית; אליעזר למד להכין חביתה; אביגדור למד להירדם לבד.

לפעמים אני עדיין נופלת להרגלים הישנים – מוצאת את עצמי אוכלת את החלק השרוף או מוותרת על משהו קטן בשביל האחרים. אבל עכשיו אני עוצרת ושואלת: למה בעצם? האם זה עושה אותי או אותם מאושרים יותר?

אני חושבת הרבה על מה שאמר פעם אריך מריה רמרק: "כשאת חוסכת על עצמך – גם העולם מתחיל לחסוך עלייך." כמה שזה נכון.

אז אולי הגיע הזמן שנשים בישראל יתחילו לבקש יותר – לא רק בשביל עצמן, אלא גם בשביל הדור הבא של הבנות שלנו.

ואני שואלת אתכן – האם גם אתן מרגישות לפעמים שאתן חוסכות על עצמכן יותר מדי? ומה המחיר שאתן משלמות על זה?