בין קירות הזכוכית: סיפורו של יום אחד בתל אביב

"תחזיקו רגע!" צעקתי, רגלי דופקות על רצפת השיש המלוטשת של הלובי. המעלית כבר כמעט נסגרה, אבל הצליחו להחזיק לי אותה – דחפתי את עצמי פנימה, נצמדת בחוזקה אל גופו של גבר זר. ריח הבושם שלו היה חד, כמעט חונק. "סליחה," לחשתי, מנסה להסתיר את הסומק שעלה בלחיי.

הוא חייך אליי חיוך קטן, עייף, כזה שמבין בדיוק מה זה לסיים עוד יום עבודה בעיר הזאת. "לא נורא," אמר בקול נמוך, "כולנו באותה סירה."

המעלית התמלאה עד אפס מקום. מישהו מאחוריי מלמל קללה על הצפיפות, מישהי אחרת ניסתה להדביק שפתון במראה הקטנה. ואני? אני רק רציתי להגיע הביתה, להוריד את הנעליים ולשכוח מהכל. אבל ידעתי שזה לא יקרה – לא היום.

הטלפון שלי רטט בכיס. הודעה מאמא: "מרים, אל תשכחי לבוא לארוחת שישי. אבא שלך מחכה לדבר איתך."

נאנחתי. אבא שלי, יצחק, לא הפסיק להלחיץ אותי על החתונה. "מתי תביאי לנו חתן?" הוא שואל בכל הזדמנות, כאילו זו משימתי היחידה בעולם. הוא לא מבין כמה קשה לי – עורכת דין צעירה, מנסה לשרוד במשרד יוקרתי בתל אביב, לשלם שכר דירה מטורף ולשמור על שפיות.

המעלית נעצרה בקומה השביעית. הגבר שלצידי יצא, אבל לפני שיצא הסתובב אליי: "שיהיה לך ערב טוב, מרים." לרגע קפאתי – איך הוא יודע את שמי? ואז קלטתי: התג שם שלי תלוי על החולצה.

"ערב טוב," עניתי בחיוך מהוסס.

כשהגעתי לדירה שלי ברמת גן, הדלקתי את האור וזרקתי את התיק על הספה. הדירה קטנה, אבל שלי. פתחתי את החלון – רעש העיר נכנס מיד: צפירות, צעקות ילדים, ריח פלאפל מהפינה.

הטלפון שוב צלצל. הפעם זה היה אחי, דניאל.

"מרים, את באה מחר לארוחה? אבא במצב רוח… את יודעת."

"אני יודעת," עניתי בעייפות. "אני אשתדל."

"אל תעשי לו את זה שוב. הוא באמת דואג לך."

"דואג לי או לעצמו?" שאלתי בציניות.

דניאל שתק לרגע. "את יודעת שזה לא פשוט לו מאז שאמא חלתה. הוא רק רוצה לראות אותך מאושרת."

"אני מאושרת בדרכי," לחשתי.

בלילה שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. המחשבות התרוצצו בראשי: העבודה שלא נגמרת אף פעם, הלחץ למצוא זוגיות, הפחד להיכשל – והגבר מהמעלית. למה הוא נשאר לי בראש?

למחרת בבוקר הגעתי למשרד מוקדם מהרגיל. פתחתי את המחשב והתחלתי לעבור על התיקים. פתאום שמעתי דפיקה בדלת.

"אפשר להיכנס?" קול מוכר שאל.

הרמתי את הראש – זה היה הוא, הגבר מהמעלית.

"אני אלון לוי," הציג את עצמו, "השותף החדש במשרד. נראה שנפגשנו כבר אתמול…"

הלב שלי דפק מהר מדי. "נעים מאוד," עניתי בקור רוח מזויף.

"שמעתי עלייך הרבה דברים טובים," אמר וחייך חיוך שובב.

מאותו רגע הכל השתנה. עבדנו יחד על תיק גדול – תביעה ייצוגית נגד חברת נדל"ן ענקית שהרסה שכונה בדרום תל אביב. שעות ארוכות במשרד, דיונים סוערים, מבטים חטופים מעל ערימות הניירת.

בערבים הייתי חוזרת הביתה מותשת, אבל עם פרפרים בבטן. ידעתי שזה מסוכן – אסור לערבב עבודה ורגשות, בטח לא עם שותף בכיר ממני בהרבה.

באחת הפעמים כשישבנו לבד במשרד אחרי חצות, אלון הביט בי בעיניים עייפות ואמר: "את יודעת, מרים, לפעמים אני מרגיש שאני חי חיים של מישהו אחר. כל כך הרבה ציפיות – מהמשפחה, מהעבודה… ואני רק רוצה רגע של שקט."

הבטתי בו ופתאום הרגשתי שאנחנו באותו צד של המתרס.

"גם אני," לחשתי.

הוא התקרב אליי לאט לאט – ואז נשמעה דפיקה בדלת והמזכירה נכנסה עם מסמכים דחופים. שנינו התרחקנו מיד כאילו כלום לא קרה.

בערב שישי הגעתי לבית ההורים ברמת השרון. השולחן היה ערוך כרגיל: חלה טרייה, מרק עוף רותח וריח של בית אמיתי. אבא ישב בראש השולחן, מביט בי בעיניים בוחנות.

"נו, מרים," פתח אחרי הקידוש, "את כבר לא ילדה. מתי תתחילי לחשוב על משפחה?"

"אבא… אני עובדת קשה. יש לי קריירה…"

"קריירה זה טוב ויפה," קטע אותי, "אבל בסוף היום את חוזרת לדירה ריקה. זה מה שאת רוצה?"

"אני רוצה לבחור בעצמי," עניתי בשקט.

אמא שלי חייכה בעדינות ולחצה את ידי מתחת לשולחן.

בערב ההוא בכיתי בשקט בחדר הילדות שלי. למה כל כך קשה להיות מי שאני באמת?

ביום ראשון בבוקר אלון ביקש לדבר איתי בפרטיות.

"מרים," אמר בקול רועד מעט, "אני יודע שזה מסובך… אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך."

הלב שלי התכווץ – ידעתי שאם נלך עם זה עד הסוף אשלם מחיר כבד: רכילות במשרד, אכזבה של המשפחה שלי ושלו (משפחת לוי ידועה ומכובדת), ואולי אפילו אאבד את מקום העבודה שבניתי בעשר אצבעות.

"אני מפחדת," לחשתי.

"גם אני," הוא ענה בכנות שלא הכרתי אצל גברים בישראל.

עברו שבועות של מתח בלתי נסבל – מבטים גנובים במסדרון, הודעות מוצפנות בלילה, לבטים אינסופיים בין הלב לשכל.

יום אחד קיבלנו הודעה מהמשרד: קיצוצים צפויים בקרוב בעקבות המשבר הכלכלי במדינה. הפחד לאבד הכל הפך מוחשי מתמיד.

בערב ישבתי עם דניאל אחי בבית קפה קטן בגבעתיים וסיפרתי לו הכל.

"מרים," אמר לי ברצינות שלא הכרתי בו, "את חייבת לבחור מה חשוב לך באמת – הקריירה או האהבה שלך."

שתקתי ארוכות.

בלילה ההוא התקשר אלון: "אני עוזב את המשרד. החלטתי להתחיל מחדש במקום אחר – אולי גם את צריכה לחשוב מה עושה אותך מאושרת באמת."

עמדתי מול החלון בדירה שלי והבטתי באורות העיר המרצדים.

האם יש לי אומץ לבחור בלב שלי? האם בישראל של היום אפשר בכלל להיות נאמנה לעצמך בלי לשלם מחיר כבד?