חזרה לעיר הבגידה: סיפורו של אליעזר

"אליעזר, אתה חייב לבוא. זה דחוף." ההודעה של שירה הופיעה על המסך בדיוק כשעמדתי לסיים את המשמרת במאפייה. הידיים שלי היו עדיין מכוסות קמח, הלב שלי דפק מהר. לא דיברנו כמעט שנתיים – מאז המריבה ההיא בליל הסדר, כשאבא קם מהשולחן וטרק את הדלת. מאז עזבתי את ירושלים, נשבעתי לא לחזור.

אבל עכשיו, משהו בקול של שירה – אפילו דרך המילים הכתובות – גרם לי להבין שאין לי ברירה. לקחתי את התיק, ניגבתי את הידיים על הסינר ויצאתי אל הלילה הירושלמי הקר. הרחובות היו ריקים, רק ריח של גשם טרי ואור צהוב מחלונות הבתים ליוו אותי בדרך לתחנה המרכזית.

בדרך באוטובוס ניסיתי לנחש מה קרה. אולי אבא חולה? אולי אמא שוב בוכה בלילות? אולי שירה הסתבכה עם החבר החדש שלה, יונתן, זה שאף אחד במשפחה לא סובל כי הוא "תל אביבי מתנשא"? כל תסריט היה גרוע יותר מהשני.

כשהגעתי לדירה שלנו בשכונת קטמון הישנה, הדלת הייתה פתוחה. שמעתי קולות מהמטבח – שירה ואמא מדברות בלחש. נכנסתי בשקט, ואז שירה קפצה עליי בחיבוק שלא ציפיתי לו. "אליעזר, תודה שבאת. אני לא יודעת מה לעשות…"

אמא עמדה ליד הסיר, ערבבה מרק עוף כמו בכל שבת. העיניים שלה היו אדומות. "אבא לא חזר הביתה כבר יומיים," היא אמרה בקול שבור. "הטלפון שלו כבוי."

הרגשתי איך כל הכעסים הישנים עולים בי שוב – כל השנים שהוא היה נעלם, כל הפעמים שהוא בחר בעבודה או בחברים במקום בנו. אבל הפעם זה הרגיש אחרת. הפעם היה פחד אמיתי.

שירה התחילה לבכות. "אני חושבת שהוא עזב אותנו בשביל מישהי אחרת," היא לחשה. "ראיתי הודעות בטלפון שלו… מישהי בשם רבקה."

הסתכלתי על אמא – היא נראתה כאילו מישהו כיבה לה את האור בעיניים. "אני לא מאמינה," היא אמרה בשקט. "אחרי כל השנים האלה… אחרי כל מה שעברנו יחד בירושלים הזאת…"

ניסיתי להרגיע אותן, אבל בפנים הרגשתי שאני מתפרק. כל הזיכרונות חזרו – איך אבא היה צועק עליי כשלא הצלחתי בלימודים, איך תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טוב בשבילו. ועכשיו? עכשיו הוא פשוט נעלם.

"אני אלך לחפש אותו," אמרתי בהחלטיות שלא הרגשתי באמת. "אני אתחיל בבית הכנסת שהוא אוהב, אולי מישהו ראה אותו שם."

יצאתי אל הרחוב, הגשם התחזק. הרחובות של ירושלים נראו פתאום זרים ומפחידים. עברתי ליד בית הכנסת הגדול ברחוב המלך ג'ורג', שאלתי את השמש אם ראה את אבא – הוא רק נענע בראשו בעצב.

הלכתי לבית הקפה שבו אבא היה נפגש עם החברים שלו – שם פגשתי את מרדכי, חבר ילדות של אבא. "אליעזר! שנים לא ראיתי אותך!" הוא קרא וחיבק אותי חזק מדי.

"מרדכי, ראית את אבא? הוא נעלם כבר יומיים."

מרדכי שתק רגע ואז לחש: "שמעתי שהוא מסתובב עם מישהי חדשה… רבקה קוראים לה. היא גרה בגבעה הצרפתית."

הרגשתי איך הדם שלי רותח. איך הוא יכול לעשות את זה לאמא? לשירה? לי?

הלכתי ברגל עד הגבעה הצרפתית, הראש שלי מלא מחשבות. מה אגיד לו אם אמצא אותו? האם אצעק עליו? אחבק אותו? האם בכלל מגיע לו שאסלח?

הגעתי לבניין ישן, דלת מתכת כבדה עם כתובת דהויה: רבקה לוי. דפקתי בדלת ביד רועדת.

רבקה פתחה – אישה בשנות החמישים לחייה, עיניים טובות אבל עייפות. מאחוריה ראיתי את אבא יושב בסלון, נראה קטן ושבור.

"אליעזר…" הוא לחש.

"איך אתה מסוגל?" צעקתי עליו בלי לחשוב. "איך אתה עוזב אותנו ככה? אחרי כל מה שעברנו? אחרי כל מה שאמא עשתה בשבילך?"

אבא התחיל לבכות – בפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו בוכה באמת.

"אני מצטער," הוא אמר בקול חנוק. "אני פשוט לא יכול יותר… כל השנים האלה בירושלים, כל הלחץ, החובות, המריבות… רציתי לברוח קצת מהכול. רבקה רק הקשיבה לי…"

עמדנו שם שלושתנו – אני, אבא ורבקה – בתוך דירה קטנה ומוזנחת בגבעה הצרפתית, וכל העולם שלי התפרק לרסיסים.

"אתה חייב לחזור הביתה," אמרתי בשקט. "לא בשבילי – בשביל אמא ושירה. הן לא ישרדו בלעדיך."

אבא הנהן בשקט, אבל ידעתי שזה לא יהיה פשוט.

חזרתי הביתה באותו לילה, סיפרתי לשירה ולאמא שמצאתי אותו – אבל לא סיפרתי איפה בדיוק.

בלילה ההוא ישבתי במיטה שלי בדירה הישנה וחשבתי: האם באמת אפשר לסלוח על בגידה כזאת? האם משפחה יכולה להשתקם אחרי סוד כזה גדול?

ולפני שנרדמתי שאלתי את עצמי: האם גם אני אברח יום אחד מכל מה שכואב לי? או שאבחר להישאר ולהילחם על המשפחה שלי?

מה אתם הייתם עושים במקומי?