רוצה לחזור: סיפור של געגוע, זהות ומשפחה בישראל

הבוקר שוב התעוררתי לפני השעון המעורר. הלב שלי דפק מהר, כאילו ידע שמשהו עומד לקרות, או שאולי פשוט התרגל לאי-השקט הזה שמלווה אותי כבר חודשים. השמש עוד לא זרחה, אבל אני כבר הייתי במטבח, שוטפת פנים במים קרים ומנסה להסתיר את הדמעות שנשארו מהלילה. דניאל נכנס, מגולח וריחני, מחייך אליי כאילו כלום לא קרה. "בוקר טוב, רחל," הוא אומר בקול שקט, כמעט מתנצל. אני מניחה לפניו צלחת עם חביתה, גבינה צהובה ולחם פרוס. הוא לוקח ביס, עיניו נעוצות בעיתון. אני מסתפקת בקפה חזק וחתיכת גבינה, בלי לחם – כמו תמיד.

"את שוב לא אוכלת?" הוא שואל בלי להרים את הראש.

"אין לי תיאבון," אני עונה בשקט.

הוא נאנח. "רחל, את חייבת להפסיק עם זה. את לא יכולה להמשיך ככה."

אני שותקת. המילים שלו עוברות לידי כמו רוח קרה. הוא לא מבין. הוא אף פעם לא הבין.

מאז שחזרנו לישראל לפני חמש שנים, משהו בי נשבר. עזבנו את פריז כי דניאל רצה שהילדים יגדלו בארץ, שידברו עברית, שיהיו קרובים למשפחה. אני הסכמתי – מתוך אהבה, מתוך תקווה שאולי גם אני אצליח להרגיש כאן בבית. אבל הבית הזה זר לי. הרחובות רועשים מדי, האנשים דוחפים בתור בסופר, כולם שואלים שאלות אישיות כאילו הם מכירים אותי שנים. אני מתגעגעת לשקט של הבוקר בפריז, לריח של בגטים טריים מהמאפייה ברחוב שלנו, לשיחות הקטנות עם מרים השכנה.

"אמא, איפה החולצה הכחולה שלי?" צורק יונתן מהחדר השני.

אני קמה מיד, כאילו מישהו לחץ על כפתור בתוכי. "במגירה השנייה משמאל," אני עונה וממהרת לסדר לו את התיק לבית הספר. יעל כבר יושבת ליד השולחן, אוכלת קורנפלקס בשקט ומציירת לבבות במחברת שלה.

"את באה לאסוף אותי היום?" היא שואלת.

"אם אספיק מהעבודה," אני עונה ומלטפת לה את הראש.

דניאל מסתכל עליי במבט עייף. "רחל, אולי תנסי לדבר עם מישהו? פסיכולוגית או משהו כזה? את לא חייבת להתמודד עם זה לבד."

אני מרגישה איך הדמעות שוב עולות לי לגרון. "אני לא צריכה פסיכולוגית," אני לוחשת. "אני פשוט רוצה לחזור."

הוא מניח את הסכין והמזלג על הצלחת בקול רם מדי. "די! את לא מבינה? אנחנו כאן עכשיו! הילדים מסתדרים מצוין, יש לי עבודה טובה, ההורים שלך סוף סוף קרובים אלינו… למה את לא יכולה פשוט להיות מרוצה?"

אני רוצה לצעוק עליו שהוא לא מבין כלום. שהוא אף פעם לא שאל אותי באמת מה אני מרגישה. שהוא לא רואה אותי נעלמת לאט-לאט בתוך השגרה הזאת – עבודה במשרד רואי חשבון קטן בתל אביב, פקקים אינסופיים בדרך הביתה, קניות בסופר עם עגלות חורקות וילדים צורחים מסביב.

בערב אני יושבת לבד בסלון אחרי שכולם הולכים לישון. הטלוויזיה דולקת ברקע אבל אני לא באמת רואה כלום. אני פותחת את הפייסבוק ורואה תמונות של חברות מפריז – הן מטיילות בגנים הירוקים, שותות קפה קטן בבית קפה פינת רחוב, מחייכות למצלמה כאילו הזמן עצר מלכת.

אני כותבת למרים: "אני מתגעגעת אלייך." היא עונה מיד: "גם אני אלייך, רחל'ה שלי. מתי תבואי לבקר?"

אני לא יודעת מה לענות לה. כל כך הייתי רוצה לקנות כרטיס טיסה ולברוח לשבוע – או אולי לתמיד – אבל הילדים צריכים אותי כאן, ודניאל לעולם לא יסכים לעזוב שוב.

למחרת בבוקר אני מתעוררת שוב לפני כולם. הפעם הלב שלי דופק חזק יותר מהרגיל. אני מחליטה לעשות משהו שלא עשיתי כבר שנים – ללכת לים לבד. אני נוסעת לחוף הים של תל אביב ומתיישבת על החול הרטוב. הגלים מתנפצים ברעש אדיר ואני מרגישה איך הדמעות סוף סוף יוצאות החוצה.

פתאום מתקשרת אמא שלי. "רחל'ה, איפה את? הכול בסדר?"

"אני בים," אני עונה בקול חנוק.

"לבד?"

"כן. הייתי צריכה קצת שקט."

היא שותקת רגע ואז אומרת: "אני יודעת שלא קל לך כאן. גם לי היה קשה כשהגענו מארגנטינה לפני ארבעים שנה. אבל בסוף מתרגלים…"

אני רוצה להגיד לה שאני לא רוצה להתרגל. שאני רוצה להרגיש בבית באמת – לא רק להסתגל למציאות חדשה.

בערב דניאל מחכה לי בסלון כשאני חוזרת הביתה.

"איפה היית כל היום? דאגתי לך!"

"הייתי צריכה זמן לעצמי," אני אומרת בשקט.

"רחל… אני אוהב אותך. אבל אני לא יכול להמשיך לראות אותך ככה. אולי באמת כדאי שתדברי עם מישהי מקצועית." הוא מתקרב אליי ומנסה לחבק אותי, אבל הגוף שלי קפוא.

"דניאל," אני לוחשת, "אתה יודע מה זה להרגיש זר במקום שאמור להיות הבית שלך?"

הוא שותק רגע ארוך ואז אומר: "לא. אבל אני מוכן לנסות להבין אם תתני לי הזדמנות."

אני מסתכלת עליו ורואה בעיניים שלו פחד – פחד לאבד אותי, פחד שהמשפחה שלנו תתפרק בגלל הגעגועים שלי למקום אחר.

בלילה אני שוכבת במיטה ולא מצליחה להירדם. המחשבות רצות בראש: האם הילדים שלי יהיו מאושרים כאן? האם הם ירגישו יום אחד כמוני – זרים בארץ שלהם? האם אהיה מסוגלת לשחרר את העבר ולהתחיל לבנות לעצמי חיים חדשים באמת?

אולי יום אחד אצליח למצוא כאן בית אמיתי – או שאולי תמיד אשאר בין שני עולמות, תלויה בין געגוע לתקווה.

תגידו לי אתם – האם אפשר באמת להרגיש בבית במקום שבו הלב שלך נמצא במקום אחר?