גורל בלב: בחירה לחיים

"את חייבת להחליט עכשיו, דבורה!" קולו של אבא הדהד באוזני, חזק יותר מהמנועים של האוטובוס הדחוס שבו ישבתי, אוחזת את התיק בחוזקה. זיעה קרה זלגה במורד גבי, למרות שהחורף עוד לא נגמר. כל הדרך מהבית בבת ים למרפאה בתל אביב הרגשתי כאילו כל העולם מצטמצם לשאלה אחת: מה אני עושה עכשיו?

הבדיקות היו ברורות. אני בהריון. לא תכננתי, לא רציתי, לא הייתי מוכנה. אני, דבורה לוי, בת עשרים ושתיים, סטודנטית שנה שנייה לסיעוד, בת בכורה למשפחת לוי – משפחה דתית-לאומית עם שישה ילדים, אבא רב שכונתי ואמא מורה בתיכון. כל חיי חינכו אותי שהמשפחה מעל הכול, שהחיים הם מתנה ושאסור לנו לקחת אותם כמובן מאליו. אבל עכשיו, כשאני יושבת לבד באוטובוס, מוקפת בזרים שמריחים כמו בורקס וגשם, אני מרגישה שהמתנה הזו היא עול.

הטלפון רוטט. הודעה מאמא: "דבורי, את בסדר? דברי איתי כשאת יכולה." אני לא מסוגלת לענות. איך אספר לה? איך אסביר לה שבחרתי אחרת? שיצאתי עם יונתן – כן, יונתן כהן מהשכונה – למרות שאבא אמר שהוא לא מספיק דתי בשבילי? איך אודה שטעיתי?

כשאני יורדת בתחנה המרכזית, כמעט נופלת בין ההמון, אני שומעת מישהי צועקת: "זהירות!" יד חמה תופסת אותי. "את בסדר?" שואלת אישה מבוגרת עם עיניים טובות. אני מהנהנת וממשיכה ללכת, מרגישה את הדמעות חונקות אותי.

במרפאה הכול לבן וקר. המזכירה, רחל, מזהה אותי ומחייכת בעצב: "דבורה, את רוצה לשבת רגע? את נראית חיוורת." אני מתיישבת ומנסה להסדיר נשימה. בראשי מתרוצצות מחשבות: מה יגידו בשכונה? מה יקרה אם אמא תגלה? האם יונתן בכלל ירצה לקחת אחריות?

הרופאה, ד"ר מרים פרנקל, מסתכלת עליי בעיניים חכמות. "את לא לבד בזה," היא אומרת בשקט. "יש לך אפשרויות. את רוצה לדבר על זה?"

אני פורצת בבכי. "אני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת… כולם יצחקו עליי, אבא יכעס… אולי אפילו ינתק איתי קשר."

היא מניחה יד על שלי. "זו החלטה שלך בלבד. אף אחד לא יכול להכריח אותך לשום דבר."

בלילה אני שוכבת במיטה ומקשיבה לרעש הגשם על התריסים. אמא נכנסת בשקט לחדרי ומתיישבת לידי. "דבורי, אני יודעת שמשהו עובר עלייך. את לא חייבת לספר לי הכול עכשיו, אבל תדעי שאני כאן בשבילך."

אני מסתובבת אליה ולוחשת: "אמא… אני בהריון."

היא שותקת רגע ארוך ואז מחבקת אותי חזק. "יהיה בסדר," היא אומרת, אבל אני מרגישה שהיא בוכה יחד איתי.

למחרת אבא קורא לי לסלון. פניו חמורות סבר. "דבורה, את יודעת מה המשמעות של זה? המשפחה שלנו… השם שלנו… את יודעת כמה קשה יהיה לך לגדל ילד לבד?"

"אני לא יודעת כלום!" אני צועקת פתאום. "אני רק יודעת שאני מפחדת!"

הוא שותק ואז אומר: "אנחנו נעזור לך בכל דרך שתבחרי – אבל תחשבי טוב טוב מה את עושה."

אני פונה ליונתן. הוא עונה לטלפון אחרי כמה צלצולים. "דבורה… אני מצטער… אני לא מוכן לזה עכשיו. אני בקושי מסתדר עם עצמי." הלב שלי נשבר.

השבועות עוברים ואני מרגישה שהעולם סוגר עליי. בשכונה מתחילים לרכל – שמעתי את שרה מהמקולת לוחשת לחברה שלה: "שמעת על דבורה לוי? איזה בושה למשפחה…"

אני מתחילה להסתגר בבית, מפספסת שיעורים באוניברסיטה, מתרחקת מחברותיי. רק אמא נשארת לצידי, מבשלת לי מרק עוף ומלטפת לי את הראש בלילות קשים.

יום אחד אני פוגשת את סבתא אסתר בגינה הציבורית. היא מסתכלת עליי בעיניים מלאות אהבה ואומרת: "דבורי שלי, גם אני הייתי פעם במצב שלך. בארץ אחרת, בזמן אחר – אבל הפחד אותו פחד. בסוף בחרתי בחיים – בך ובאמא שלך." היא מחייכת ומחזיקה לי את היד.

המילים שלה נותנות לי כוח חדש. אולי גם לי יש זכות לבחור בעצמי.

אני חוזרת ללימודים בהדרגה, מתמודדת עם המבטים והלחישות במסדרונות האוניברסיטה ובשכונה. אמא הולכת איתי לכל בדיקה, אבא מתחיל להתרכך ומביא לי ספר תהילים קטן – "שיהיה לך שמירה," הוא אומר בקול רך.

בחודש השביעי להריון אני מרגישה בעיטה חזקה בבטן וצוחקת לראשונה מזה חודשים. אולי זו ילדה – אולי היא תהיה חזקה ממני.

בערב שבת אחד אנחנו יושבים כולנו סביב השולחן – אמא, אבא, האחים שלי וסבתא אסתר – ואני מרגישה פתאום שייכת מחדש.

כשאני מחזיקה את בתי לראשונה בבית החולים איכילוב – עיניה פקוחות לרווחה והיא צורחת כאילו העולם כולו שייך לה – אני מבינה שבחרתי נכון.

אבל לפעמים בלילות שקטים אני עדיין שואלת את עצמי: האם הייתי אמיצה או פשוט לא הייתה לי ברירה? האם החברה שלנו באמת נותנת לנשים כמוני לבחור – או שאנחנו תמיד נלחמות על הזכות להיות מי שאנחנו?