לילה לבן ברחוב הרצל: בין שכנים, משפחה וחלומות שבורים

— יעקב! שוב הם עושים מסיבה! שלוש בלילה! — לחשתי בכעס, דוחפת את כתפו של בעלי שישן כמו תינוק. הוא התהפך לצד השני, ממלמל משהו על עבודה ועל כך ש'כולם פה משוגעים'. אבל אני כבר לא יכולה. הלב שלי דופק חזק, הדם רותח. כל לילה אותו סיפור: בני הזוג כהן מהקומה הרביעית מזמינים חצי עיר, מוזיקה מחרישת אוזניים, צחוקים, צעקות. ואני? אני רק רוצה לישון.

נעמדתי מול המראה בחדר השינה, עיגולים שחורים מתחת לעיניים. "רחל, את חייבת לעשות משהו," אמרתי לעצמי בלחש. כבר חודשים שאני סובלת מהרעש הזה. ניסיתי לדבר איתם יפה — הם חייכו בנימוס והבטיחו להשתדל. התקשרתי למשטרה — באו פעם אחת, דיברו איתם, הלכו. שום דבר לא השתנה. יעקב אומר לי להירגע, 'זה ישראל, כולם פה חיים בצפיפות, צריך לדעת לוותר'. אבל למה תמיד אני זו שמוותרת?

ירדתי לסלון, פתחתי את החלון. אוויר הלילה היה חם ולח, מלא בריח של גזי מכוניות ועשן נרגילה. שמעתי את שירה כהן צורחת מצחוק, את דניאל בעלה שר בקולי קולות שירים של עומר אדם. פתאום שמעתי זכוכית נשברת. הלב שלי קפץ. "זהו," אמרתי לעצמי, "הפעם אני לא שותקת."

עליתי במדרגות יחפה, הלב שלי דופק כמו תוף. דפקתי בדלת שלהם חזק מדי. שירה פתחה, עיניה מבריקות מאלכוהול.

— רחל! בואי תצטרפי אלינו! — היא קראה בקול.

— שירה, מספיק! יש לי ילדה בתיכון שצריכה לקום מחר מוקדם, יעקב צריך לעבוד! אתם לא מתביישים?

היא גלגלה עיניים. — כולם פה עושים מסיבות, רחל. מה את רוצה? שנחיה כמו באירופה? זה ישראל!

— אז מה? — כמעט בכיתי — גם בישראל מותר לישון! גם לנו מגיע שקט!

מאחוריה שמעתי את דניאל צועק: — רחל, תבואי לשיר איתנו! מה קרה לך? החיים קצרים!

סגרתי את הדלת בפנים שלהם וירדתי למטה רועדת מזעם. יעקב כבר חיכה לי בסלון.

— מה עשית? — שאל בשקט.

— דיברתי איתם שוב. זה לא עוזר.

הוא נאנח. — אולי נעבור דירה?

— ולאן נלך? לכל מקום יש שכנים כאלה. אולי הבעיה בי?

יעקב התקרב אליי, הניח יד על כתפי. — את לא אשמה בכלום. פשוט… ככה זה פה.

— אז למה אני מרגישה כל כך לבד?

הטלפון שלי צפצף. הודעה מהבת שלי, מרים: "אמא, אי אפשר להירדם. אני עייפה למות. למה הם כאלה?"

נשבר לי הלב. כל השנים ניסיתי להגן עליה מהקשיים של החיים כאן — מהלחץ הכלכלי, מהפחדים הביטחוניים, מהצפיפות — ועכשיו אפילו לישון היא לא יכולה.

בבוקר קמתי מותשת. מרים יצאה מהבית עם עיניים אדומות.

— אמא, אני לא יכולה להתרכז בלימודים ככה.

— אני יודעת מתוקה שלי. אני אנסה שוב לדבר עם השכנים.

בעבודה הייתי כמו זומבי. המנהלת שלי, רבקה פרידמן, שאלה אם הכל בסדר.

— שוב השכנים? — היא נאנחה — גם לי יש כאלה בבניין. זה בלתי נסבל.

— למה אנחנו סובלים בשקט? למה אף אחד לא עושה כלום?

רבקה משכה בכתפיה. — ככה זה פה. כולם חושבים רק על עצמם.

בערב יעקב חזר הביתה עם שקיות מהסופר.

— קניתי גלידה. אולי זה יעזור קצת.

ישבנו מול הטלוויזיה, מנסים להתעלם מהרעש שמתחיל שוב לעלות מלמעלה.

פתאום שמעתי בכי חרישי מחדר של מרים. נכנסתי אליה — היא ישבה על המיטה, מחבקת את הברכיים.

— אמא, למה אף אחד לא מתחשב? למה אנחנו צריכים לסבול בגלל אחרים?

לא ידעתי מה לענות לה. רציתי להגיד לה שזה יעבור, שזה זמני — אבל ידעתי שזה שקר.

בלילה שוב התעוררתי לקול מוזיקה וצעקות. הפעם לא עליתי למעלה. במקום זה ישבתי במטבח וכתבתי מכתב לשירה ודניאל:

"שכנים יקרים,
אני מבקשת מכם — תנו לנו לישון בלילה. יש לנו ילדה שצריכה ללמוד ובעל שצריך לעבוד. גם אנחנו רוצים לחיות כאן בשקט ובכבוד.
רחל לוי"

הנחתי את המכתב ליד הדלת שלהם בבוקר.

עבר שבוע. המסיבות נמשכו, אולי קצת פחות רועשות, אבל עדיין שם.

יום אחד פגשתי את שירה במעלית.

— קיבלנו את המכתב שלך — היא אמרה בשקט — סליחה אם הפרענו לכם כל כך… פשוט קשה לנו לוותר על החברים והחיים האלה.

— גם לנו קשה — עניתי לה — כל אחד נלחם על הפינה הקטנה שלו בעיר הזאת.

היא חייכה חיוך עייף.

בערב ההוא היה שקט בבניין לראשונה מזה חודשים. ישבנו כולנו בסלון, מקשיבים לשקט הלא רגיל הזה.

יעקב הביט בי ואמר: — אולי בכל זאת יש תקווה פה.

מרים חייכה סוף סוף חיוך קטן.

אבל בלב ידעתי: השקט הזה זמני בלבד. מחר אולי שוב יחגגו למעלה; אולי שוב אצטרך להילחם על הזכות הבסיסית שלי לישון בשקט בבית שלי.

ואני שואלת את עצמי: האם באמת אפשר למצוא שלווה במדינה שכל כך רועשת מבפנים ומבחוץ? האם אי פעם נצליח לחיות כאן בלי להרגיש שאנחנו תמיד במאבק?