בין אהבה לאשמה: הסיפור שלי עם אמא

"תמרה! איפה את? אני צריכה אותך!" הקול של אמא שלי חותך את הדממה של הלילה כמו סכין. השעה שתיים לפנות בוקר, ואני מתעוררת בבהלה, הלב שלי דופק מהר. אני קמה מהמיטה, רגליי כבדות, ומגששת באפלה לעבר החדר שלה. "אני כאן, אמא," אני לוחשת, מנסה להסתיר את העייפות בקולי.

היא יושבת על המיטה, עיניה דומעות. "שוב חלמתי שאני לבד. למה את לא באה מהר יותר?" היא שואלת בקול רועד. אני מתיישבת לידה, מחזיקה לה את היד. "אני כאן, אמא. אני תמיד כאן." אבל בפנים אני צורחת. כמה פעמים עוד אקום בלילה? כמה פעמים עוד אשמע את הקול הזה שמבקש ממני להיות חזקה, כשאני מרגישה שאני נשברת?

לפני שנתיים, כשהרופא אמר שאמא שלי, רחל, מתחילה להראות סימנים של דמנציה, לא הבנתי מה זה באמת אומר. חשבתי שזה יהיה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. הרי תמיד הייתי הבת החזקה במשפחה. אבא שלי נפטר מזמן, אחי יונתן גר בארה"ב ולא יכול לעזור. נשארתי רק אני – תמרה, בת 48, אמא לשלושה ילדים בעצמי, עובדת במשרה מלאה כמורה בתיכון בירושלים.

בהתחלה עוד הצלחתי לשלב הכול – עבודה, ילדים, אמא. הייתי חוזרת מהעבודה ורצה אליה, מבשלת לה אוכל שהיא כבר לא זוכרת שאכלה, מסדרת לה את התרופות, עוזרת לה להתקלח. הילדים שלי – מיכל, דניאל ויעל – התחילו להתלונן שאני לא בבית מספיק. בעלי, אלון, ניסה להיות סבלני, אבל גם הוא נשבר לפעמים. "את לא יכולה להמשיך ככה," הוא אמר לי ערב אחד כשישבנו בסלון אחרי עוד יום מתיש. "את מתרסקת לנו בין הידיים." הסתכלתי עליו ושתקתי. מה כבר יכולתי להגיד?

יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי את אמא יושבת על הרצפה במטבח, בוכה. היא ניסתה להכין לעצמה תה ושפכה מים רותחים על היד. "אני לא רוצה להיות נטל," היא לחשה לי כשחבשתי לה את הידיים. "אני רק מפריעה לכם." הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי מבפנים. "את לא מפריעה," שיקרתי. "את אמא שלי." אבל בלילה ההוא בכיתי בשקט במקלחת.

בכל פעם שהטלפון מצלצל מהעבודה – אני קופצת. אולי משהו קרה לאמא? אולי היא נפלה שוב? המתח הזה אוכל אותי מבפנים. המנהלת שלי כבר רמזה לי שאם אמשיך לאחר ולהיעדר, אצטרך לחשוב על חופשה ללא תשלום. אבל איך אפשר לבחור בין אמא שלך לפרנסה שלך?

לפני חודשיים הייתה נקודת השבר. חזרתי מהעבודה ומצאתי את הבית מבולגן – אמא ניסתה לבשל ושכחה לכבות את הגז. הריח החריף מילא את כל הדירה. הילדים היו בפאניקה. אלון צעק עליי: "זה מסוכן! את חייבת למצוא פתרון!"

בלילה ההוא ישבתי מול המחשב וחיפשתי בגוגל: "בתי אבות בישראל", "טיפול סיעודי לקשישים", "איך להתמודד עם הורה דמנטי". כל תשובה שקראתי גרמה לי לבכות יותר. איך אפשר לשלוח את אמא שלי למקום זר? היא הרי גידלה אותי לבד אחרי שאבא מת בפיגוע בירושלים בשנות התשעים. היא עבדה בשלוש עבודות כדי שלא יחסר לי כלום.

ניסיתי לדבר עם יונתן בטלפון מארה"ב. "תמרה, אולי באמת הגיע הזמן לשקול מוסד סיעודי," הוא אמר בקול רגוע מדי לטעמי. "זה לא הוגן כלפייך וכלפי המשפחה שלך." רציתי לצעוק עליו שהוא לא מבין כלום, שהוא ברח והשאיר אותי להתמודד לבד עם כל זה.

התחלתי לבקר בבתי אבות בירושלים ובסביבה – בית גיל הזהב בגבעת שאול, מעון רעות במבשרת ציון. בכל מקום ראיתי נשים כמו אמא שלי – יושבות מול הטלוויזיה בעיניים כבויות או ישנות בכיסאות גלגלים במסדרון. הריח של חומרי הניקוי והבדידות היה בלתי נסבל.

חזרתי הביתה מביקור כזה ואמא שאלה: "איפה היית? למה את כל כך עצובה?" הסתכלתי עליה ופתאום ראיתי ילדה קטנה שמפחדת להישאר לבד בעולם.

בערב אחד, אחרי עוד התקף חרדה שלה – היא התבלבלה וחשבה שאני אחותה שנפטרה מזמן – ישבנו כל המשפחה בסלון. מיכל בת ה-16 אמרה: "אמא, אולי תדברי איתנו? גם לנו קשה לראות אותך ככה." דניאל בן ה-12 שתק ויעל הקטנה התחבאה מאחורי אלון.

"אני לא יודעת מה לעשות," אמרתי להם בקול חנוק מדמעות. "אני מרגישה שאני טובעת." אלון חיבק אותי ואמר: "אנחנו איתך בכל החלטה שתעשי." אבל ידעתי שבפנים הוא מקווה שאבחר לשלוח אותה למוסד.

בלילה ההוא חלמתי שאני הולכת ברחוב בירושלים ואמא שלי הולכת אחרי כמו צל – כל פעם שאני מסתובבת היא נעלמת ואז מופיעה שוב מאחוריי.

ביום שישי אחד, אחרי שבוע קשה במיוחד, הכנתי לה תה וישבתי לידה במרפסת הקטנה שלנו המשקיפה על הרי ירושלים.

"אמא," אמרתי לה בשקט, "את יודעת שאני אוהבת אותך מאוד." היא חייכה אליי חיוך עייף ואמרה: "אני יודעת, תמרה'לה שלי. תמיד היית הילדה הכי טובה."

"אבל קשה לי," לחשתי כמעט בלי קול. היא הניחה יד רועדת על ידי ואמרה: "גם לי קשה. אבל אני סומכת עלייך שתעשי מה שנכון לכולנו." הדמעות זלגו לי על הלחיים.

ביום ראשון התקשרתי לעובדת סוציאלית של קופת החולים ושאלתי על אפשרויות של מטפלת בבית – אולי זו תהיה פשרה שתאפשר לי לנשום קצת ועדיין לשמור עליה קרוב אליי.

אבל מאז אני חיה בתחושת אשמה מתמדת – האם אני עושה מספיק? האם מותר לי לבחור בעצמי לפעמים? האם יש דרך נכונה להתמודד עם הזקנה של ההורים שלנו במדינה שבה אין כמעט תמיכה אמיתית?

אני מסתכלת על הילדים שלי ותוהה – האם גם הם ירגישו כך כשאני אזדקן? האם הם יאהבו אותי מספיק כדי להילחם עליי – או שאולי יכעסו עליי כמו שאני כועסת לפעמים על אמא?

אולי אתם תבינו אותי – או אולי תשפטו אותי. אבל תגידו לי אתם: האם יש בכלל תשובה נכונה לשאלה – מה עושים עם הורה מזדקן בישראל?