אפשר לסמוך עליי – הסיפור של מיכל ויונתן

"אתה לא מקשיב לי!" צעקתי על יונתן, הקול שלי נשבר באמצע המשפט. עמדנו בסלון הדירה הקטנה שלנו בגבעתיים, השעה הייתה כמעט חצות, והילדים כבר מזמן ישנים. יונתן הביט בי בעיניים עייפות, כאילו כל העולם מונח על כתפיו. "מיכל, אני עושה כל מה שאני יכול. את יודעת כמה קשה לי בעבודה עכשיו. למה את לא יכולה פשוט… להאמין בי?"

נשכתי שפתיים. רציתי להאמין בו. הרי כשהתחתנו, נשבעתי לעצמי – וגם לו – שאני אהיה האישה שתמיד אפשר לסמוך עליה. זו שתהיה שם בכל מצב, שתדע להקשיב, לתמוך, לאהוב בלי תנאים. אבל המציאות הישראלית לא דומה לסיפורים של אמא שלי על רומנטיקה בשנות השבעים. כאן הכול רועש, לחוץ, דחוס. יוקר המחיה חונק אותנו, ההורים שלו לוחצים שנעבור אליהם לראשון לציון כדי "לחסוך בשכר דירה", ההורים שלי בטוחים שאני לא מספיק משקיעה בילדים.

"אמא, למה את בוכה?" שאלה תמר הקטנה פתאום מהמסדרון. מיהרתי לנגב את הדמעות ולחייך אליה. "סתם, מתוקה שלי. אמא ואבא מדברים קצת בקול רם. לכי לישון, טוב? מחר גן." היא חיבקה אותי חזק, כאילו הבינה משהו שאני לא מצליחה להסביר לעצמי.

יונתן שתק. הוא תמיד שותק כשהוא לא יודע מה להגיד. אני, לעומת זאת, לא מסוגלת לשתוק. "אתה יודע מה הכי קשה לי? שאני מרגישה לבד. כאילו אני נלחמת על המשפחה הזאת לבד. אתה חוזר מאוחר מהעבודה, אני עם הילדים, עם הבית, עם ההורים שלך שמתקשרים כל ערב לשאול למה לא באנו בשבת. אני כבר לא יודעת מי אני בכלל."

הוא התיישב על הספה, הראש בין הידיים. "מיכל, אני מצטער. באמת. אבל גם לי קשה. אתה חושבת שקל לי לשמוע כל יום בעבודה שחברים שלי נוסעים לחו"ל ואני בקושי מצליח לסגור את החודש? את יודעת כמה אני מתבייש לבקש עזרה מההורים?"

רציתי לחבק אותו, אבל משהו בתוכי התעקש להישאר רחוקה. אולי כי פחדתי שאם אתקרב – אתפרק לגמרי.

בערב שבת, ישבנו אצל ההורים שלי ברמת גן. אבא שלי מזג יין לכוסות ודיבר על פוליטיקה, אמא שלי שאלה אם תמר כבר יודעת לקרוא (היא בת ארבע!), ואני ניסיתי להסתיר את העייפות בעיניים. יונתן שיחק עם הילדים בסלון, אבל כל הזמן הציץ בטלפון – מחכה למייל מהעבודה.

"מיכלי," לחשה לי אמא במטבח, "את נראית עייפה מאוד. הכול בסדר ביניכם?"

"כן, אמא," שיקרתי בלי למצמץ. "פשוט תקופה לחוצה." היא הביטה בי במבט הזה שלה – החודר, הדואג – וידעתי שהיא לא מאמינה לי.

בדרך חזרה הביתה התפוצצתי עליו שוב. "אתה לא רואה כמה אני סוחבת לבד? למה אתה לא מדבר איתי? למה אתה לא משתף אותי במה שעובר עליך?"

"כי כל פעם שאני מנסה לדבר איתך את מתפרצת," הוא ענה בשקט. "אני מרגיש שאין לי מקום בבית הזה."

המילים שלו דקרו אותי בלב. הרי כל החיים שלי ניסיתי להיות המקום הבטוח שלו. זו שתמיד אפשר לסמוך עליה.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שכבתי במיטה והקשבתי לנשימות שלו, חושבת על כל הפעמים שאמרתי לעצמי: 'אפשר לסמוך עליי'. אבל אולי בעצם אני כבר לא בטוחה בזה?

ביום ראשון בבוקר קיבלתי טלפון מהגננת של תמר – היא חולה וצריך לבוא לקחת אותה מיד. יונתן כבר יצא לעבודה מוקדם במיוחד כי היה לו פרויקט חשוב. התקשרתי אליו בלחץ: "אני חייבת שתבוא מוקדם היום, אני לא יכולה להפסיד עוד יום עבודה." הוא נאנח: "מיכל, זה בלתי אפשרי היום. תנסי למצוא סידור אחר." הרגשתי איך הדמעות עולות שוב – למה הכול נופל עליי?

בערב התקשרתי לרותי, החברה הכי טובה שלי מאז הצבא. סיפרתי לה הכול – על הלחץ, על הבדידות, על התחושה שאני מאבדת את עצמי בתוך כל הציפיות של כולם.

"מיכלי," היא אמרה לי בקול רך, "את לא חייבת להיות מושלמת כל הזמן. גם לך מותר להישבר לפעמים." התחלתי לבכות בטלפון כמו ילדה קטנה.

יונתן חזר מאוחר מאוד באותו ערב. ישבתי במטבח עם כוס תה קרה וחיכיתי לו.

"אנחנו חייבים לדבר," אמרתי לו ברגע שנכנס.

הוא התיישב מולי בשקט.

"אני מרגישה שאני קורסת," לחשתי. "אני לא יכולה להחזיק את הכול לבד יותר. אם אנחנו רוצים להציל את המשפחה שלנו – אנחנו צריכים עזרה. אולי נלך לייעוץ זוגי?"

הוא שתק רגע ארוך ואז הנהן.

השבועות שאחרי היו קשים מאוד – אבל בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי שאנחנו באמת מדברים אחד עם השנייה. בייעוץ הזוגי למדנו להקשיב אחד לשנייה בלי לשפוט, בלי להתפרץ מיד.

יום אחד יונתן אמר לי: "מיכל, תמיד חשבתי שאפשר לסמוך רק עלייך – אבל אולי הגיע הזמן שגם אני אהיה זה שאפשר לסמוך עליו." חייכתי אליו בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.

לא הכול הסתדר מיד – יש ימים קשים יותר ויש ימים קלים יותר. אבל היום אני יודעת: גם לי מותר לבקש עזרה, גם לי מותר להיות חלשה לפעמים.

לפעמים אני שואלת את עצמי – האם באמת אפשר לסמוך עליי תמיד? או שאולי הדבר הכי חשוב הוא לדעת לסמוך גם על אחרים? אשמח לשמוע מה אתם חושבים.