אהבה שלא הייתה: סיפורו של יונתן

— את מאמינה באהבה ממבט ראשון? — שאלתי, מבלי לחשוב, את תמר שישבה מולי באוטובוס קו 18, בדרך מהגבעה הצרפתית למרכז העיר ירושלים. היא הרימה אליי עיניים ירוקות, מופתעות, כאילו לא שמעה שאלה כזו מעולם.

— תלוי מי שואל, — ענתה, חצי מחייכת, חצי מסתייגת.

הידיים שלי רעדו. לא ידעתי מאיפה היה לי האומץ. אולי מהלילה הלבן שעבר עליי, אולי מהייאוש שצברתי אחרי עוד דייט כושל שהשידכנית סידרה לי. אבל משהו בתמר היה אחר — לא דתייה מדי, לא חילונית מדי, בדיוק באמצע, כמו שאני אוהב. היא לבשה חצאית ג'ינס ארוכה, אבל נעלה סניקרס צבעוניים. היא נראתה כמו מישהי שמבינה את המורכבות של החיים פה.

— אני יונתן, — אמרתי, — ואת?

— תמר.

— תמר… את יודעת, תמיד רציתי לקרוא לבת שלי תמר.

היא צחקה. הצחוק שלה היה כמו מים קרים ביום שרב. משהו בי נפתח.

— אתה תמיד כזה ישיר? — שאלה.

— רק כשאני מרגיש שאין לי מה להפסיד.

היא הביטה בי עוד רגע, ואז חזרה להביט מהחלון. שתיקה נפלה בינינו, אבל היא לא הייתה כבדה. להפך — הייתה בה הבטחה.

כך התחיל הסיפור שלנו. במשך שבועות נפגשנו כמעט כל ערב: טיילנו בשוק מחנה יהודה, שתינו קפה בגן סאקר, דיברנו על הכול — על פוליטיקה, על דת, על המשפחות שלנו. היא סיפרה לי על אבא שלה, רב קהילה במודיעין, ואמא שלה שגדלה בקיבוץ דתי בגליל. אני סיפרתי לה על אמא שלי, ניצולת שואה שתמיד פחדה שאשאר לבד, ואבא שלי — פועל בניין לשעבר, איש פשוט עם לב ענק.

אבל ככל שהתקרבנו, כך גם הפחדים שלי התעוררו. ידעתי מה יקרה כשאמא שלי תפגוש אותה. "היא לא מספיק דתייה," תגיד. "המשפחה שלה לא מתאימה לנו." שמעתי את הקולות האלה בראשי עוד לפני שהגיעו.

ערב אחד, אחרי עוד שיחה ארוכה על הספסל בגן העצמאות, החלטתי לספר לה על החששות שלי.

— תמר, את חושבת שהמשפחות שלנו יסתדרו?

היא שתקה רגע ארוך מדי.

— אני לא יודעת, יונתן. אבא שלי… הוא מאוד שמרן. הוא רוצה שאמצא מישהו מהמעגל שלנו. אבל אני… אני רוצה אותך.

הלב שלי התכווץ. רציתי לחבק אותה, להבטיח לה שהכול יהיה בסדר. אבל ידעתי שזה לא כל כך פשוט בארץ הזאת. כאן הכול משפחתי, הכול מעורבב — דתיים עם חילונים, אשכנזים עם מזרחים, כולם עם דעות על כולם.

עברו שבועיים עד שהעזתי להזמין אותה לארוחת שישי אצל ההורים שלי בגילה. אמא שלי הכינה קובה אדומה וקוסקוס, כמו בכל שישי. תמר הגיעה עם עוגת דבש שאפתה בעצמה. אמא שלי חייכה אליה חיוך מנומס מדי.

— אז את ממודיעין? — שאלה אמא שלי בקול קריר.

— כן, — ענתה תמר בנימוס.

— ומה אבא שלך עושה?

— הוא רב קהילה.

אמא שלי הנהנה בשפתיים קפוצות. ראיתי איך היא בוחנת את תמר: החצאית קצת קצרה מדי לטעמה, השיער אסוף ברישול.

אחרי הארוחה היא לקחה אותי הצידה למטבח.

— יונתן, היא בחורה נחמדה… אבל אתה בטוח שזה מתאים? אתה יודע כמה חשוב לי שתהיה לך משפחה יציבה.

— אמא, אני אוהב אותה.

— אהבה זה לא הכול בחיים האלה. יש מסורת, יש ערכים.

יצאתי מהמטבח רועד כולו. תמר חיכתה לי בסלון עם חיוך עייף.

— הכול בסדר? — שאלה בשקט.

לא ידעתי מה לענות לה.

באותו לילה ליוויתי אותה לתחנה המרכזית. בדרך היא אחזה בידי חזק מדי.

— יונתן… אתה חושב שיש לנו סיכוי?

— אני רוצה להאמין שכן.

— לפעמים זה לא מספיק לרצות.

היא עלתה לאוטובוס למודיעין והשאירה אותי לבד ברחוב החשוך. הרגשתי כאילו מישהו תלש לי חתיכה מהלב.

בשבועות שאחר כך הכול התערפל. אמא שלי לחצה עליי להפסיק לראות אותה. אבא שלה התקשר אליה כל ערב לשאול אם "יש חדש" ואם היא כבר מוכנה לשמוע על בחור ממשפחה טובה ממודיעין עילית. החברים שלי אמרו לי שאני משוגע — "בשביל מה לך להסתבך? יש מספיק בנות טובות בירושלים!"

אבל אני לא הצלחתי לשכוח אותה. כל בוקר הייתי מחפש אותה באוטובוס, מקווה שאולי תעלה פתאום ותשב לידי שוב. כל הודעה ממנה הייתה כמו זריקת חיים; כל שתיקה שלה הייתה כמו מוות קטן.

יום אחד היא התקשרה אליי באמצע העבודה.

— יונתן… אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר.

הלב שלי צנח לתחתונים. נפגשנו בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית. היא נראתה עייפה מתמיד.

— אני לא יכולה יותר להילחם בכולם, — אמרה בשקט. — אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי בדרך אליך.

לא ידעתי מה לומר. רציתי לצעוק עליה שלא תוותר עלינו, שנמצא דרך אחרת. אבל ראיתי בעיניים שלה שכבר החליטה.

— אני אוהבת אותך, — אמרה בדמעות — אבל אני לא יכולה להמשיך ככה.

היא קמה והלכה. נשארתי לשבת שם עוד שעה ארוכה, בוהה בכוס הקפה שהתקררה מזמן.

עברו חודשים עד שהצלחתי לנשום שוב בלי כאב חד בחזה. ניסיתי לצאת עם אחרות — שירה מהעבודה, רוני מהשכונה — אבל אף אחת לא הייתה היא. אמא שלי המשיכה ללחוץ: "יונתן, אתה כבר בן שלושים ושלוש! מתי תקים משפחה?" אבא שלי רק הניח יד על כתפי ואמר: "הלב יודע את האמת שלו."

לפעמים אני רואה אותה ברחוב — תמיד ממהרת, תמיד נראית קצת עצובה. אנחנו מחליפים מבטים קצרים ואז ממשיכים הלאה כאילו כלום לא היה בינינו.

אני שואל את עצמי: האם טעיתי שנכנעתי ללחץ? האם יכולנו להיות מאושרים אם היינו נלחמים קצת יותר? או שאולי בארץ הזאת אין מקום לאהבות כאלה — אהבות שלא מתיישבות בדיוק עם המסורת והמשפחה?

תגידו אתם: האם הייתם נלחמים בשביל אהבה כזו? או שמסורת ומשפחה תמיד ינצחו בסוף?