אמא מגיעה? תבטל! תהיה פה הגרושתי!

"אמא מגיעה? תבטל! תהיה פה הגרושתי!" צעקתי אל תוך הטלפון, בזמן שהשום התחיל להישרף במחבת. הריח החריף התפשט בכל הדירה, אבל זה לא היה מה שהעיק לי על הלב. עמדתי במטבח הקטן בדירת שלושה חדרים בפתח תקווה, מנסה להתרכז במתכון של עוף בתנור, כשקיבלתי את ההודעה ממיכל – הגרושתי: "אני עוברת מחר להביא לילדים את הספרים ששכחו אצלי. אהיה אצלכם בסביבות שש."

הסתובבתי בבהלה, כמעט מפיל את המחבת. "תומר, אתה זוכר שמחר אמא שלי באה?" שאלתי בקול רם, למרות שידעתי שהוא בסלון עם האוזניות, שקוע במשחק מחשב. "כן, אבא," הוא ענה בלי להוריד את העיניים מהמסך. "אבל למה זה משנה?"

נשענתי על השיש, מרגיש איך הלחץ מטפס לי לגרון. למה זה משנה? כי אמא שלי ומיכל – שתי נשים שלא סובלות אחת את השנייה – עומדות להיפגש אצלי בבית. אחרי הגירושים, כל מפגש כזה הפך לשדה קרב סמוי. אמא שלי, רבקה, לא סולחת למיכל על איך ש"פירקה את המשפחה". מיכל, מצידה, לא מסוגלת לשמוע את רבקה בלי להרגיש כמו ילדה קטנה שמנזפים בה.

הטלפון צלצל שוב. זו הייתה רבקה. "יוסי, אני מביאה עוגת גבינה מחר. אל תשכח להפשיר את הדג! והילדים צריכים לספר לי על בית הספר."

"אמא…" ניסיתי להתחיל להסביר, אבל היא קטע אותי מיד: "אל תדאג, אני לא אשאר הרבה. רק רוצה לראות את הנכדים שלי."

נשמתי עמוק. איך אני אמור להגיד לה שמיכל תבוא בדיוק באותו זמן? הרי כל פעם שהן נפגשות זה נגמר בבכי של אחד הילדים או בריב קולני שמרעיד את כל הבניין.

בערב, אחרי שהילדים נרדמו, התקשרתי לאחי הצעיר, דניאל. "תגיד, מה היית עושה במקומי?"

"הייתי בורח לסיני," הוא צחק. "אבל ברצינות, אולי פשוט תגיד לאמא שתבוא שעה אחרי שמיכל תלך?"

"אתה מכיר אותה," נאנחתי. "היא תיעלב ותחשוב שאני מעדיף את מיכל עליה."

"ואתה?" שאל דניאל בשקט.

שתקתי. האמת היא שלא ידעתי מה אני מרגיש. מצד אחד, רציתי לשמור על שלום בית – או מה שנשאר ממנו – בשביל הילדים. מצד שני, כל מפגש כזה מזכיר לי למה התגרשנו ולמה אני עדיין הילד הקטן של אמא.

בבוקר למחרת, כשהכנתי כריכים לבית הספר, תמר הקטנה שאלה: "אבא, מתי אמא תבוא? וסבתא רבקה תביא לי שוב את הסוודר המכוער הזה?"

חייכתי בעצב. "שתיהן יבואו היום… כנראה באותו זמן."

"אז הן יריבו שוב?" היא שאלה בפשטות של ילדה בת שבע.

"אני מקווה שלא," לחשתי.

כל היום הלכתי עם גוש בבטן. בעבודה לא הצלחתי להתרכז. המנהל שלי, אריאל, שם לב ושאל: "יוסי, הכול בסדר? אתה נראה כמו מי שעלה לו החמין על הראש."

"משהו כזה," גיחכתי.

בשעה חמש וחצי כבר הייתי בבית, מסדר ומנקה כאילו זה ישנה משהו. בשש בדיוק נשמעה דפיקה בדלת – מיכל נכנסה עם שקית ספרים וחיוך מתוח.

"שלום יוסי," אמרה בקור.

"שלום מיכל," עניתי והושטתי יד לקחת ממנה את השקית.

הילדים קפצו עליה בשמחה. היא חיבקה אותם חזק מדי, כאילו מפצה על המרחק שנוצר מאז שעברנו לגור בנפרד.

ואז – עוד דפיקה בדלת. רבקה נכנסה בסערה, מחזיקה עוגת גבינה עטופה בנייר כסף.

"שלום לכולם!" קראה בקול רם מדי.

השתררה שתיקה מתוחה.

"שלום רבקה," אמרה מיכל בקור.

"שלום מיכל," ענתה רבקה בקרירות.

הילדים הסתכלו עליי בעיניים גדולות. ידעתי שהם מרגישים כל ניואנס במתח הזה.

ניסיתי לשבור את הקרח: "אמא הביאה עוגת גבינה! מיכל, רוצה קפה?"

"לא תודה," ענתה מיכל.

רבקה התיישבה ליד השולחן והתחילה לשאול את הילדים שאלות חטטניות: "נו, איך בבית הספר? למה יש לך סימן על הברך? ומי לא עשה שיעורים?"

מיכל ניסתה להתערב: "תמר עושה שיעורים כל יום…"

רבקה קטע אותה: "אני מדברת עם תמר עכשיו."

הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. "אמא… אולי תני גם למיכל לדבר?"

רבקה הביטה בי כאילו בגדתי בה. מיכל נראתה כאילו היא עומדת לבכות.

הילדים התחילו לריב ביניהם – תמר רצתה לשבת ליד אמא שלה, תומר ליד סבתא שלו.

"אני לא רוצה להיות פה!" צעק פתאום תומר ורץ לחדר שלו.

מיכל קמה: "אני הולכת." היא אספה את התיק שלה במהירות.

רבקה קמה גם היא: "אם ככה מתייחסים אליי…"

עמדתי באמצע המטבח, בין שתי הנשים הכי חשובות בחיי – ושתיהן עמדו לעזוב אותי לבד עם הילדים והעוגה שלא נאכלה.

בסוף הערב ישבתי לבד בסלון החשוך, הילדים כבר ישנו. הסתכלתי על העוגה שעל השולחן וחשבתי לעצמי: איך הגעתי למצב הזה? האם אפשר בכלל לרצות את כולם? או שאולי הגיע הזמן לבחור – לא בין אמא לגרושה, אלא בין הרצון להיות בסדר עם כולם לבין הצורך להיות בסדר עם עצמי?

אולי אתם יודעים – איך אתם הייתם מתמודדים עם מצב כזה? האם אפשר באמת לשמור על שלום בית כשיש כל כך הרבה צדדים לסיפור אחד?