האם אפשר לסלוח לבגידה? סיפורו של יום אחד בירושלים

"רבקה, את שומעת אותי בכלל? אני רק רוצה שתביני…" קולו של יעקב נשמע מהסלון, חנוק, כמעט מתחנן. אני יושבת ליד השולחן במטבח, הידיים שלי רועדות סביב כוס תה שכבר מזמן התקררה. הלב שלי דופק כל כך חזק שאני בטוחה שגם השכנים שומעים אותו.

"אני לא רוצה להבין כלום!" אני צועקת פתאום, מופתעת מעוצמת הקול שלי. "שלושים שנה אנחנו יחד, שלושים שנה! אתה יודע מה זה? אתה יודע כמה פעמים ויתרתי לעצמי, ויתרתי לך? ועכשיו… עכשיו אתה רוצה שאבין?"

יעקב שותק. אני שומעת אותו נאנח, אחר כך קם ומתחיל להסתובב בבית כמו אריה בכלוב. אני לא מסוגלת להסתכל עליו. כל תנועה שלו מזכירה לי את מה שקרה – את ההודעה ההיא שמצאתי בטלפון שלו, את השם של מיכל שהופיע שוב ושוב. מיכל, מהעבודה שלו בעירייה. מיכל עם הצחוק הרם והעיניים הירוקות.

אני נזכרת איך לפני שבועיים עוד ישבנו יחד בשולחן שבת, הילדים סביבנו – דניאל עם אשתו הטרייה, תמרי שמתחילה תואר באוניברסיטה העברית, ואפילו רותי הקטנה שעדיין בתיכון. כולם צחקו, שרנו "שלום עליכם", יעקב בירך אותי מול כולם. איך אפשר היה לדעת? איך אפשר היה להרגיש שמשהו כזה קורה מתחת לאף שלי?

"רבקה…" הוא שוב מנסה. "אני טעיתי. אני יודע שטעיתי. אבל זה לא אומר שלא אהבתי אותך. זה לא אומר שלא אכפת לי מהמשפחה שלנו."

אני מסתכלת עליו סוף סוף. הוא נראה עייף, מבוגר יותר בעשר שנים מאז שגיליתי הכול. "אז למה עשית את זה? למה?"

הוא מתיישב מולי, הראש שלו בין הידיים. "לא יודע. באמת שלא יודע. אולי זה היה משבר גיל חמישים, אולי הרגשתי שקוף בבית הזה…"

אני קוטעת אותו: "אתה שקוף? אתה?! אתה זה שתמיד כולם סביבך – הילדים, החברים מהשכונה, אפילו הרב מהבית כנסת! אתה זה שמארגן את כל האירועים, את כל התרומות! ואני? אני זו שתמיד דואגת שהכול יעבוד כמו שצריך!"

הוא שותק שוב. הדמעות מתחילות לזלוג לי בלי שליטה. אני חושבת על כל השנים האלה – על העלייה מרוסיה כשהייתי בת עשרים ושלוש, על הדירה הקטנה שקנינו בגילה, על איך עבדתי בשלוש עבודות כדי שנוכל לקנות דירה יותר טובה במרכז העיר. על איך תמיד אמרתי לעצמי: "רבקה, את חזקה. את יכולה הכול." ועכשיו – אני מרגישה כל כך חלשה.

הטלפון מצלצל. זו תמרי. "אמא? הכול בסדר? את נשמעת מוזר…"

אני מתלבטת רגע ואז עונה: "הכול בסדר, מתוקה. פשוט קצת עייפה." אני לא מסוגלת לספר לה. לא עכשיו.

יעקב מסתכל עליי בעיניים אדומות: "רבקה, אני מוכן לעשות הכול כדי לתקן. נלך לייעוץ זוגי, נדבר עם הרב שלנו… רק תני לי צ'אנס אחד. בשביל הילדים שלנו, בשבילנו."

אני קמה בפתאומיות. "בשביל הילדים? ומה איתי? מה עם הלב שלי? אתה יודע מה זה להרגיש נבגד? להרגיש שכל מה שבניתי – הבית הזה, המשפחה הזאת – הכול עומד להתמוטט בגלל רגע אחד של חולשה שלך?"

הוא מנסה לגעת בי ואני נסוגה לאחור. "אל תיגע בי עכשיו," אני לוחשת.

בלילה אני לא מצליחה להירדם. המחשבות רצות בראש: מה יגידו השכנים? מה יגידו החברות שלי מהשיעור תורה? האם אספר לאמא שלי? היא תמיד אמרה לי: "גבר הוא כמו ילד קטן – צריך לדעת לסלוח." אבל האם באמת אפשר לסלוח על דבר כזה?

אני חושבת על הילדים שלנו – איך הם יגיבו אם יגלו? האם יאשימו אותי שלא שמרתי על המשפחה? האם יכעסו עליו או עליי?

בבוקר אני יוצאת למרפסת עם כוס קפה ומביטה על ירושלים שמתעוררת לאיטה – האור עולה מעל הגגות האדומים, צופרי האוטובוסים נשמעים מרחוק. העיר הזאת ראתה הכול – מלחמות ושלום, שמחות ואסונות. אולי גם אני אצליח למצוא בתוכי כוח להמשיך.

בערב דניאל מתקשר: "אמא, חשבתי לבוא לבקר אותך מחר עם נועה. הכנתי לך עוגת גבינה כמו שאת אוהבת." אני כמעט בוכה מהתרגשות – הילד שלי רוצה לשמח אותי.

יעקב נכנס למטבח בשקט: "אפשר לשבת איתך רגע?"

אני מהנהנת.

"חשבתי הרבה הלילה," הוא אומר בקול שקט. "אני מבין שאולי לעולם לא תסלחי לי באמת. אבל אני מבטיח לך – אני אעשה הכול כדי להחזיר את האמון שלך בי. גם אם זה ייקח שנים." הוא מסתכל לי בעיניים ואני רואה שהוא מתכוון לכל מילה.

אני עוצמת עיניים לרגע וחושבת: אולי באמת מגיעה לנו הזדמנות שנייה? אולי אפשר לבנות מחדש משהו שנשבר?

אבל אז עולה בי פחד חדש: האם אוכל אי פעם להאמין לו שוב? האם אוכל להסתכל עליו בלי לחשוב על מיכל?

אני פונה אליכם, הקוראים: האם הייתם סולחים? האם באמת אפשר לשקם אמון שנשבר לרסיסים?