תמיד תהיי קרובה אליי: סיפור על אהבה, אובדן ובחירה

"שרה! איפה המפתחות שלי?" קולו של אברהם הדהד מהמסדרון, חד וחותך כמו תמיד. עמדתי במטבח, ידיי רועדות מעל הסירים. ריח של בצל מטוגן התערבב באוויר עם החשש שבליבי. "על המדף ליד הדלת," עניתי בשקט, משתדלת לא להישמע מתוחה. שמעתי אותו ממלמל משהו על העבודה, על הבוס שלו, על המדינה הזאת שכולם בה עצבניים.

הילדים ישבו בסלון, מיכאל בן השש שיחק בקוביות, ורותי הקטנה ניסתה להכניס בובה לתוך עגלת צעצוע. כל תנועה שלהם נראתה לי שבירה, כאילו כל רגע משהו יישבר – אולי הם, אולי אני.

הטלפון צלצל. זו הייתה אמא שלי, רבקה. "שרה'לה, את בסדר? נשמעת עייפה." רציתי לבכות. רציתי לספר לה הכול – על הצעקות, על הלילות הארוכים שבהם אני שוכבת ערה ומקשיבה לנשימות הכבדות של אברהם, תוהה אם מחר יהיה טוב יותר או גרוע יותר. אבל אמרתי רק: "כן, אמא. הכול בסדר."

אברהם נכנס למטבח, עיניו בורקות מעייפות וכעס. "עוד פעם עשית עוף? כמה אפשר לאכול אותו דבר?" הוא זרק את התיק שלו על הכיסא והתיישב בכבדות. "אני עובדת כל היום," לחשתי, "אין לי זמן לכל מיני מתכונים חדשים." הוא לא ענה. רק הביט בי במבט הזה – המבט שמזכיר לי כמה אני קטנה לידו.

בערב, אחרי שהילדים נרדמו, ישבנו בסלון. הטלוויזיה פעלה ברקע, אבל אף אחד מאיתנו לא באמת צפה. "את יודעת," הוא אמר פתאום, "לפעמים אני מרגיש שאני לא חי פה באמת. כאילו אני רק עובר דרך החיים האלה."

הסתכלתי עליו. ראיתי את הקמטים החדשים סביב עיניו, את השיער שהתחיל להאפיר מוקדם מדי. "גם אני מרגישה ככה לפעמים," אמרתי בשקט.

"אז למה אנחנו ממשיכים?" שאל.

לא ידעתי מה לענות. אולי בגלל הילדים. אולי בגלל הפחד מהבדידות. אולי כי ככה לימדו אותנו – לא עוזבים משפחה.

למחרת בבוקר הכול התנהל כרגיל – הכנתי כריכים לבית הספר, מיהרתי לעבודה שלי במרכז העיר, שם אני עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין של יעקב ואליעזר. כל יום נראה כמו העתק של קודמו: פקקים בדרך לירושלים, אנשים עצבניים באוטובוס, שיחות טלפון שלא נגמרות.

באחת ההפסקות קיבלתי הודעה מרותי: "אמא, אבא שוב צעק עליי כי שפכתי מים." הלב שלי התכווץ. התקשרתי לאברהם מיד. "תנסה להיות סבלני איתה," ביקשתי. הוא נאנח: "אני משתדל, שרה. באמת משתדל. אבל לפעמים אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ."

בערב ההוא החלטתי לדבר איתו ברצינות. אחרי שהילדים נרדמו, ישבנו שוב בסלון החשוך.

"אברהם," אמרתי בקול רועד, "אני לא יכולה להמשיך ככה. אנחנו פוגעים אחד בשני, פוגעים בילדים." הוא שתק רגע ארוך ואז אמר: "את רוצה שניפרד?"

לא ידעתי מה לומר. פחדתי מהתשובה שלי כמו שפחדתי מהשאלה שלו.

"אני רוצה שננסה שוב," לחשתי לבסוף.

הוא הביט בי בעיניים אדומות מעייפות ואכזבה. "איך? ניסינו כבר הכול."

"לא הכול," אמרתי. "לא ניסינו לדבר באמת. לא ניסינו ללכת לייעוץ זוגי."

הוא משך בכתפיו. "את חושבת שזה יעזור?"

"אני לא יודעת," הודיתי. "אבל אני חייבת לנסות בשביל הילדים – ובשבילי."

עברו שבועות עד שהצלחנו לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית דינה. היא הייתה אישה חכמה ועדינה, עם עיניים טובות וחיוך מרגיע.

"מה הביא אתכם אליי?" שאלה בפגישה הראשונה.

אברהם שתק ואני דיברתי: סיפרתי על המריבות, על השגרה השוחקת, על הפחדים שלי והבדידות שלו.

"אתם אוהבים אחד את השני?" שאלה דינה.

שתקנו שנינו.

"אני חושבת שכן," אמרתי לבסוף. "אבל אני כבר לא בטוחה איך זה אמור להרגיש."

אברהם הביט בי ואז בדינה: "אני לא יודע אם אני מסוגל להשתנות."

דינה חייכה בעדינות: "שינוי הוא תהליך ארוך וכואב לפעמים – אבל הוא אפשרי."

חזרנו הביתה שקטים יותר, אבל גם עם תקווה קטנה בלב.

באותו לילה חלמתי שאני הולכת ברחובות ירושלים לבד – הרחובות ריקים, רק הרוח מלטפת את פניי ואני מחפשת משהו שאיבדתי מזמן.

בבוקר קיבלתי טלפון מהמורה של מיכאל: "הוא רב עם ילד אחר והכה אותו." הרגשתי שאני נשברת מבפנים.

בערב דיברנו עם מיכאל. הוא ישב על המיטה שלו, ראשו מורכן.

"למה עשית את זה?" שאל אברהם בקול רך מהרגיל.

"כי כולם צועקים בבית," לחש מיכאל.

הסתכלנו אחד על השנייה – אני ואברהם – ושתקנו.

בלילה ההוא בכיתי בשקט במיטה. אברהם התקרב אליי וחיבק אותי בפעם הראשונה מזה חודשים.

"אני מצטער," לחש.

"גם אני," עניתי.

עברו חודשים של עבודה קשה – שיחות ארוכות אצל דינה, ניסיונות קטנים לשנות הרגלים ישנים: לצאת יחד לטיול בשבת בבוקר, להכין ארוחה ביחד בערב שישי, להקשיב באמת אחד לשני.

לא הכול הסתדר מיד – היו עוד מריבות, עוד רגעים של ייאוש – אבל לאט לאט למדנו לסלוח לעצמנו ולאחד לשני.

יום אחד ישבתי במרפסת עם כוס תה חם והבטתי בילדים משחקים בגינה הקטנה שלנו בירושלים. אברהם יצא אליי וחייך – חיוך אמיתי שלא ראיתי ממנו שנים.

"תודה שנלחמת בשבילנו," אמר בשקט.

חייכתי אליו בחזרה וידעתי שבחרתי נכון – לא כי הכול מושלם עכשיו, אלא כי למדנו לבחור זה בזו כל יום מחדש.

לפעמים אני תוהה: האם אפשר באמת להתחיל מחדש אחרי כל כך הרבה כאב? האם מספיק לרצות כדי להחזיר אהבה שאבדה?