שנים של עבודה זרה: קניתי דירות לשלושת ילדיי, אבל אין לי מקום אצלם

"את לא יכולה להישאר כאן, אמא. זה פשוט לא מסתדר לנו." המילים של יעל, בתי הבכורה, ננעצו בי כמו סכין. עמדתי בכניסה לדירתה החדשה, זו שקניתי לה בעשר אצבעותיי, עם שתי מזוודות ישנות ותקווה אחת קטנה בלב – למצוא סוף סוף בית.

הייתי בת חמישים ושמונה כשחזרתי לישראל אחרי עשרים ושלוש שנים של עבודה קשה בברלין. עבדתי כמטפלת סיעודית, ניקיתי בתים של אחרים, שמרתי על ילדים זרים בזמן שילדיי שלי גדלו בלעדיי. כל שקל שחסכתי שלחתי לישראל – קודם לאריאל, אחר כך ליעל ולבסוף לאביגיל. כל אחד מהם קיבל דירה משלו, כי ידעתי מה זה לגדול בלי ביטחון, בלי קורת גג.

אבל עכשיו, כשאני כבר לא צעירה, כשגופי עייף והלב שלי נשבר מכל שנה רחוקה – אין לי מקום. יעל עמדה מולי, עיניה מושפלות. "יש לנו שלושה ילדים קטנים, אמא. אין לנו חדר פנוי. אולי תנסי אצל אריאל?"

ניסיתי אצל אריאל. הוא פתח לי את הדלת בחיוך מתוח. "אמא! איזה הפתעה…" הוא הביט בי ובמזוודותיי. "תשמעי, אני בדיוק בתקופה לחוצה בעבודה. יש לי שותף בדירה, זה לא נוח… אולי אצל אביגיל?"

הלכתי לאביגיל. היא גרה בדירה הקטנה ביפו, זו שתמיד חלמה עליה. היא חיבקה אותי חזק, אבל גם היא אמרה: "אמא, אני אוהבת אותך, אבל אני בזוגיות חדשה… זה לא הזמן המתאים."

עמדתי ברחוב, בין שלוש הדירות שקניתי במו ידי, ופתאום הרגשתי כמו אורחת לא רצויה בעיר שלי. כל השנים האלה – כל הלילות הארוכים בהם בכיתי לכרית זרה, כל החגים בהם אכלתי לבד – הכול היה בשבילם. חשבתי שאם רק אדאג להם לבית, הם יאהבו אותי מספיק כדי לרצות אותי קרוב.

בערב התקשרתי לאחותי מרים. היא גרה בחולון, דירה קטנה עם בעלה יצחק. "רחל, את תמיד מוזמנת אלינו," היא אמרה לי בקולה החם. "אבל למה את לא אצל הילדים שלך?"

לא ידעתי מה לענות לה. איך אפשר להסביר את הבור הזה שנפער בלב? איך אפשר להסביר את התחושה שאת מיותרת?

בלילה שכבתי על הספה בסלון של מרים והקשבתי לשקט. שמעתי את יצחק נוחר בחדר השני, את השעון מתקתק. פתאום עלו בי זיכרונות – איך הייתי רצה אחרי הילדים בגינה הציבורית בירושלים, איך הבטחתי לעצמי שלא אחזור להיות כמו אמא שלי – שתמיד הייתה עסוקה בפרנסה ולא ראתה אותנו באמת.

בבוקר קיבלתי הודעה מיעל: "אמא, אני מצטערת אם פגעתי בך. פשוט קשה לי עכשיו."

רציתי לצעוק: קשה לך? את יודעת מה זה להיות לבד בארץ זרה? את יודעת מה זה לעבוד 14 שעות ביום בשביל שתוכלי ללמוד באוניברסיטה בלי דאגות?

אבל שתקתי.

בצהריים התקשר אריאל: "אמא, חשבתי על זה… אולי תעברי לדיור מוגן? זה יהיה לך נוח יותר, ותכירי אנשים בגילך." שמעתי את אשתי לשעבר, דבורה, ברקע: "זה באמת רעיון טוב בשבילך, רחל."

דיור מוגן? אני? אחרי שכל חיי דאגתי להם – עכשיו אני צריכה להסתפק בחדר קטן עם זרים?

בערב אביגיל באה לבקר אותי אצל מרים. היא הביאה עוגת גבינה וקפה שחור כמו שאני אוהבת. ישבנו במרפסת הקטנה.

"אמא," היא אמרה בשקט, "אני יודעת שפגעתי בך. פשוט… התרגלנו שאת שם, רחוקה. התרגלנו לדאוג לעצמנו. עכשיו כשאת פה – זה מוזר לנו."

הבטתי בה וראיתי את הילדה הקטנה שהייתה פעם – זאת שתמיד רצתה שאחזיק לה את היד בדרך לגן.

"אני לא רוצה להיות עול עליכם," אמרתי לה.

"את לא עול," היא לחשה. "פשוט… אנחנו צריכים זמן להתרגל אלייך כאן."

עברו שבועיים. גרתי אצל מרים ויצחק, עזרתי להם בבית, בישלתי לשבת. הילדים שלי באו לבקר מדי פעם – תמיד עם תירוצים למה הם ממהרים ללכת.

יום אחד קיבלתי טלפון מהשכנה של יעל: "ראיתי אותך ברחוב ליד הבית של יעל… הכול בסדר?"

"כן," שיקרתי לה. "פשוט באתי לבקר את הנכדים." אבל האמת הייתה שלא ראיתי אותם כבר שבועיים.

בלילה שוב בכיתי בשקט לספה של מרים.

יום שישי הגיע. הכנתי חמין כמו שפעם הייתי עושה בירושלים. הזמנתי את כל הילדים והנכדים לארוחה אצל מרים ויצחק.

כולם הגיעו – יעל עם בעלה והילדים, אריאל עם השותף שלו ואביגיל עם בן הזוג החדש.

ישבנו סביב השולחן הקטן במטבח של מרים. היה רועש וצפוף ומלא ריחות של בית.

פתאום יעל אמרה: "אמא, אולי תבואי אלינו בשבת הבאה? נמצא לך מקום בסלון." אריאל הוסיף: "גם אצלי תרגישי חופשי לבוא מתי שתרצי." אביגיל חייכה: "אני אשמח אם תבואי לישון אצלי לפעמים."

הבטתי בהם – הילדים שלי, שכל חיי היו הסיבה לכל מה שעשיתי – ופתאום הרגשתי תקווה קטנה מתגנבת ללב.

אבל עדיין לא ידעתי אם אי פעם יהיה לי בית אמיתי אצלם.

אולי זה הגורל של כל אם יהודייה – לתת הכול לילדים שלה ולגלות בסוף שהיא צריכה לבקש רשות להישאר?

תגידו לי אתם – האם עשיתי טעות כשנתתי להם הכול? האם יש דרך אחרת להיות אמא בישראל של היום?