הטעות שלמדתי אחרי ארבעה ילדים: סיפור על שינה, אשמה ואהבה

"שוב את לא מצליחה להרדים אותו?" שמעתי את הקול של בעלי, אליעזר, מהסלון, בעוד אני עומדת ליד העריסה של תמר הקטנה, הילדה הרביעית שלי. הלב שלי פעם בחוזקה, כל שריר בגוף מתוח. "אני מנסה הכול," לחשתי, כמעט בוכה. "היא פשוט לא נרדמת. אולי אני שוב עושה משהו לא נכון."

השעון הראה עשר בלילה. הבית היה מלא בשקט מתוח – שלושה ילדים ישנים, ואני ואליעזר מתווכחים בלחישות כדי לא להעיר אותם. תמר בת החודשיים בכתה שוב, ואני הרגשתי איך הדמעות עולות לי לגרון. ארבעה ילדים, ועדיין אני מרגישה חסרת אונים מול בכי של תינוק.

"מרים," אליעזר ניגש אליי בעדינות, "את יודעת שאת אמא נהדרת, נכון?"

"אם הייתי נהדרת, היא כבר הייתה ישנה," עניתי בקול חנוק. "עם שלושת הגדולים עשיתי בדיוק אותו דבר – נדנדתי, הנקתי, שרתי… אולי כל השנים טעיתי?"

הוא שתק. ידעתי שגם הוא עייף. שנינו עובדים במשרה מלאה – הוא בהייטק, אני מורה בבית ספר יסודי בפתח תקווה. כל יום מרגיש כמו ריצה אינסופית בין עבודה, קניות, חוגים, שיעורים פרטיים וילדים שלא מפסיקים לריב.

אבל עכשיו, בלילה הזה, משהו בי נשבר. אולי זו העייפות המצטברת, אולי זה הלחץ מהעבודה ומהמשכנתא שמכבידה עלינו כמו ענן כבד. אולי זו ההרגשה שאני לא מצליחה להיות האמא שחלמתי להיות.

באותו לילה, אחרי שתמר סוף סוף נרדמה על הידיים שלי (ושוב התעוררה כשניסיתי להניח אותה בעריסה), נכנסתי לפייסבוק. גללתי בעייפות בין פוסטים של אמהות אחרות – תמונות של תינוקות מחייכים, טיפים לשינה, מתכונים בריאים. ואז ראיתי פוסט של רחל, חברה מהצבא: "הטעות הכי גדולה שלי בשעת השינה – אל תעשו כמוני!"

קראתי את הפוסט שלה בעיניים טרוטות: "רק עם הילד הרביעי הבנתי – כל השנים ניסיתי להרדים אותם כשהם כבר היו עייפים מדי. הייתי מחכה שיתחילו לבכות מעייפות ואז מתחילה את כל הטקסים. אבל אז הם היו עצבניים מדי להירדם. עכשיו אני משכיבה לישון כשהם רק מתחילים לשפשף עיניים – וזה עובד!"

הלב שלי דפק חזק. זה נשמע כל כך פשוט – איך לא חשבתי על זה קודם? עם יונתן, הבכור שלי, הייתי מחכה שיתחיל לבכות ואז מתחילה להרדים אותו; עם נועה ועמיחי עשיתי בדיוק אותו דבר. תמיד הרגשתי שאני נכשלת כי הם לא נרדמים בקלות.

בבוקר סיפרתי לאליעזר על הפוסט של רחל. הוא חייך בעייפות: "שווה לנסות. מה כבר יש לנו להפסיד?"

באותו יום שמתי לב לתמר – איך היא משפשפת עיניים, מפהקת קלות. במקום לחכות שתתחיל לבכות, הרמתי אותה בעדינות, שרתי לה שיר ערש קצר והנחתי אותה בעריסה. היא התפתלה קצת – ואז נרדמה.

עמדתי שם דקות ארוכות, לא מאמינה למה שקרה. הדמעות זלגו לי על הלחיים – הפעם משמחה.

בערב סיפרתי לאמא שלי בטלפון: "אמא, את יודעת שכל השנים עשיתי טעות? הייתי מחכה שהם יהיו עייפים מדי…"

"מרים'לה," היא אמרה לי בקולה הרך, "כולנו עשינו טעויות. אף אחת לא נולדה אמא מושלמת."

אבל אני לא הצלחתי לסלוח לעצמי כל כך מהר. כל השנים האלה – יונתן שהיה מתעורר עשר פעמים בלילה; נועה שהייתה צורחת עד שנרדמת; עמיחי שהיה נרדם רק על הידיים שלי… האם יכולתי למנוע להם (ולי) כל כך הרבה סבל?

בערב שבת ישבנו כולנו סביב השולחן. יונתן בן התשע שאל פתאום: "אמא, למה תמר ישנה יותר טוב ממני כשהייתי קטן?"

הסתכלתי עליו – העיניים שלו חכמות ועצובות בו זמנית.

"כי למדתי משהו חדש," עניתי לו בכנות. "לפעמים גם אמא צריכה ללמוד מטעויות שלה."

אליעזר חייך אליי מעבר לשולחן. נועה גלגלה עיניים: "אז עכשיו תמר מקבלת את כל הדברים הטובים? זה לא פייר!"

"זה לא פייר," הסכמתי איתה בחיוך עצוב. "אבל ככה זה בחיים – אנחנו משתפרים עם הזמן."

בלילה ההוא ישבתי לבד במרפסת הקטנה שלנו, שומעת את קולות העיר – אופנועים חולפים, צעקות של בני נוער מהגן הציבורי ממול. חשבתי על כל האמהות בישראל – אלה שרצות בין עבודה לילדים, בין רגשות אשמה לתקווה קטנה שמשהו יצליח הפעם.

חשבתי על אחותי רבקה שמגדלת לבד שלושה ילדים בדרום תל אביב; על גיסתי שרה שמנסה להיכנס להריון כבר שנים; על חברותיי מהעבודה שמספרות לי בסוד כמה הן מרגישות שהן לא מספיק טובות.

כמה קל לשפוט את עצמנו – וכמה קשה לסלוח.

למחרת בבוקר קיבלתי הודעה מרחל: "ראיתי שאהבת את הפוסט שלי! איך הולך?"

עניתי לה: "שינית לי את החיים. באמת."

והיא כתבה לי: "כולנו לומדות תוך כדי תנועה. אל תהיי קשה עם עצמך."

אבל אני עדיין שואלת את עצמי: האם הילדים שלי יזכרו את הלילות הארוכים שבהם בכו ולא הצלחתי להרדים אותם? האם יזכרו אותי כאמא טובה או כאמא עייפה ומבולבלת?

ואולי השאלה האמיתית היא – האם אפשר באמת להיות אמא מושלמת בעולם כזה לחוץ ומלא דרישות?

מה אתם חושבים? האם גם אתם מרגישים לפעמים שלא ידעתם משהו חשוב עד שהיה מאוחר מדי?