האם לשנות את שמו של יהושע?

"אמא, למה כולם קוראים לי יהושע?" שאל אותי בני בן החמש, עיניו הגדולות מביטות בי בתמימות, אך גם בסקרנות כואבת. עמדנו בכניסה לגן, השמש של תל אביב כבר חיממה את האספלט, ואני – קפואה. לא ידעתי מה לענות. רק אתמול שמעתי את הגננת, רבקה, לוחשת לאחת האימהות: "יש לנו שלושה יהושע בגן השנה. זה ממש מבלבל אותם." שמעתי, והלב שלי התכווץ.

בערב, כשכולם ישנו, ישבתי בסלון עם בעלי, אליהו. "מה דעתך על השם של יהושע?" שאלתי בזהירות. הוא הביט בי מופתע: "מה פתאום? זה שם יפהפה, שם של גיבור! מה הבעיה?"

"הבעיה היא שהוא לא מרגיש מיוחד," לחשתי. "הוא שואל למה כולם קוראים לו ככה. אולי טעינו? אולי היינו צריכים לבחור משהו פחות נפוץ?"

אליהו משך בכתפיו. "את יודעת כמה דודים שלנו קוראים להם יצחק או יעקב? אף אחד לא התלונן."

אבל אני לא הצלחתי להירדם באותו לילה. המחשבות התרוצצו בראשי: האם שם באמת מגדיר אדם? האם ילד בן חמש יכול להרגיש שהוא נבלע בתוך ים של שמות דומים?

למחרת, התקשרתי לאמא שלי, שרה. היא תמיד הייתה עמוד התווך שלי. סיפרתי לה על ההתלבטות.

"את יודעת," אמרה בקולה הרך, "כשקראנו לך מרים, היו עוד ארבע מרים בשכונה. זה לא הפריע לך להיות מיוחדת. את עשית את השם שלך מי שאת."

"אבל היום הכול שונה," עניתי. "הילדים רוצים להיות ייחודיים. כל אחד רוצה להיות משהו אחר."

"אולי זה רק בראש שלך," היא אמרה בשקט.

בצהריים, כשהלכתי לאסוף את יהושע מהגן, שמעתי את הילדים קוראים: "יהושע בוא! יהושע תראה!" שלושה ראשים הסתובבו בו זמנית. ראיתי איך בני מתבלבל, איך הוא מחפש אותי בעיניים.

בדרך הביתה הוא שתק. ניסיתי לשאול אותו איך היה בגן, אבל הוא רק מלמל: "כולם אותו דבר." הלב שלי נשבר.

בערב, בזמן ארוחת הערב, העליתי שוב את הנושא מול אליהו. "אני חושבת אולי… לשנות לו את השם. אולי להוסיף לו שם שני? משהו שיבדל אותו?"

אליהו הביט בי כאילו השתגעתי. "את רוצה שהוא יתחיל להסביר לכל החיים למה קוראים לו פתאום אחרת? ומה יגידו המשפחה? ומה עם התעודות?"

"אני רק רוצה שיהיה לו טוב," לחשתי.

"ומה עם מה שהוא מרגיש עכשיו? אולי תדברי איתו? תשאלי אותו מה הוא היה רוצה?"

ניגשתי אליו לחדרו. הוא ישב על המיטה, מחבק את הדובי שלו.

"יהושע שלי," אמרתי ברוך, "אם היית יכול לבחור שם אחר – היית רוצה?"

הוא חשב רגע ואז אמר: "אני אוהב את השם שלי… אבל לפעמים אני רוצה שאמא תקרא לי בשם אחר, רק שלנו."

חיבקתי אותו חזק. "אתה תמיד תהיה מיוחד בשבילי, לא משנה איך יקראו לך."

באותו לילה חלמתי שאני עומדת מול כל המשפחה – סבא יצחק, סבתא רחל, הדודים והדודות – וכולם שואלים: "למה שיניתם לו את השם? מה רע ביהושע? זה שם של נביא! של גיבור!"

התעוררתי שטופת זיעה. ידעתי שאצטרך להתמודד עם זה – לא רק מול המשפחה, אלא גם מול עצמי.

ביום שישי בערב, סביב שולחן השבת, העליתי את הנושא בפני כולם. הדודים התחילו להתווכח: "מה פתאום לשנות שם? זה מזל רע!" אמר דוד אברהם. דודה אסתר לחשה: "היום כל הילדים רוצים להיות מיוחדים… פעם כולם היו אותו דבר וזה לא הפריע לאף אחד." אמא שלי ניסתה להרגיע: "הכי חשוב שיהיה מאושר."

אבל אני הרגשתי שאני נקרעת בין העולמות – בין המסורת לבין הרצון לתת לבני תחושת ייחודיות בעולם כל כך תחרותי.

ביום ראשון בבוקר, בדרך לגן, עצרנו ליד גן המשחקים. ישבנו על הספסל וראיתי איך יהושע מסתכל על הילדים האחרים – דניאל, יונתן, נועה ותמר – לכל אחד שם משלו, אבל גם הם לפעמים מתבלבלים.

"אתה יודע," אמרתי לו, "אפשר להמציא לך כינוי מיוחד שרק אנחנו נשתמש בו בבית. משהו שרק אתה תדע שזה שלך." עיניו נדלקו.

"אפשר שתקראי לי 'שועי'?" שאל בחיוך קטן.

"בטח! שועי שלי," חייכתי אליו בחזרה.

מאותו יום התחלנו לקרוא לו בבית 'שועי'. בגן הוא נשאר יהושע – כמו כולם – אבל בבית הוא היה מיוחד.

אבל עדיין לא הצלחתי להשתחרר מהשאלה: האם באמת עשיתי נכון? האם שם באמת משנה הכול? האם ילד צריך להרגיש שהוא אחד מני רבים או דווקא למצוא את הייחוד שלו בתוך ההמון?

אני מסתכלת על בני הקטן ותוהה: האם אנחנו ההורים צריכים להילחם עבור הייחודיות של ילדינו – או ללמד אותם למצוא אותה בעצמם?

אולי אתם תוכלו לעזור לי להבין: האם שם באמת מגדיר אותנו – או שאנחנו אלה שמגדירים אותו?