אני לא יכולה לשלוח את אמא לבית אבות: הלב שלי נקרע לשניים

"את לא באמת מתכוונת לזה, נכון?" הקול של אמא רעד, עיניה דומעות, כשהנחתי את כוס התה על השולחן. "את לא תשלחי אותי לבית אבות כמו כולם?"

רציתי לחבק אותה, להגיד לה שאין סיכוי בעולם. אבל המילים נתקעו לי בגרון. מתתיהו, האיש שאני אוהבת, מחכה לי בסלון, עיניו מביטות בי בציפייה. "רחל, אנחנו צריכים להחליט," הוא לוחש לי, "הדירה שלי קטנה מדי לשלוש נפשות."

אני עומדת בין שני העולמות – האהבה החדשה שמצאתי אחרי שנים של בדידות, והמחויבות לאמא שלי, חנה, שגידלה אותי לבד מאז שאבא נפטר בפיגוע באוטובוס בירושלים. היא תמיד אמרה לי: "משפחה זה הכול. אל תשכחי את זה לעולם."

אבל עכשיו, כשהיא מתקשה ללכת, שוכחת לפעמים את השמות של הנכדים, אני מרגישה שאני טובעת. כל בוקר אני קמה מוקדם להכין לה תרופות, להחליף לה מצעים, להאכיל אותה. העבודה שלי כמנהלת חשבונות במשרד קטן בתל אביב לא מאפשרת לי לעבוד מהבית. כל יום אני רצה הביתה מוקדם, מפחדת שמשהו יקרה לה.

"רחל'ה," היא לוחשת לי בלילה, כשהיא מתעוררת מסיוטים על אבא, "אל תעזבי אותי לבד."

מתתיהו לא מבין. הוא גדל במשפחה שבה שמים את ההורים בבית אבות ברגע שהם מתחילים להזדקן. "זה לא אומר שאת לא אוהבת אותה," הוא אומר לי שוב ושוב. "את צריכה לחשוב גם על עצמך."

אבל איך אפשר? איך אפשר לעזוב את האישה שנתנה לי הכול? אני זוכרת איך היא עבדה בשלוש עבודות כדי שאוכל ללמוד באוניברסיטה. איך הייתה יושבת איתי בלילות לפני בחינות, מכינה לי תה עם נענע ומרגיעה אותי.

"אולי תבואי איתי לראות מקום נחמד בהרצליה," מתתיהו מציע. "יש שם בית אבות עם גינה יפה, צוות חם…"

אני מתפרצת: "אתה לא מבין! אמא שלי לא חפץ שאפשר להעביר ממקום למקום! היא בן אדם!"

הוא שותק. אני רואה בעיניים שלו שהוא פגוע. "אני רק מנסה לעזור לך," הוא לוחש.

בערב אני יושבת עם אמא במרפסת הקטנה שלנו בגבעתיים. הרחוב שקט, רק ילדי השכנים משחקים בכדור למטה. "רחל'ה," היא אומרת פתאום, "אני יודעת שאת רוצה חיים משלך. אל תרגישי אשמה בגללי."

אני בוכה. "אני לא יכולה בלעדייך, אמא."

היא מחייכת בעצב: "את חייבת ללמוד לשחרר."

אבל איך משחררים? איך בוחרים בין אהבה חדשה למחויבות ישנה?

בימים הבאים אני מנסה לדבר עם האחים שלי – יעקב ושרה. יעקב גר בחיפה, עסוק בעבודה שלו בהייטק. "אין לי זמן," הוא אומר לי בטלפון. "אולי תביאי מטפלת פיליפינית?"

שרה גרה בארצות הברית כבר עשור. היא שולחת כסף מדי פעם, אבל רחוקה מהלב ומהעיניים.

אני לבד במערכה הזאת.

בלילה אני חולמת שאני הולכת לאיבוד במסדרונות של בית אבות אפור וקר. אני מחפשת את אמא שלי בין החדרים, שומעת אותה קוראת בשמי ולא מוצאת אותה.

בבוקר אני קמה מזיעה, הלב דופק חזק.

מתתיהו מנסה להרגיע אותי: "אנחנו נסתדר ביחד. אולי נעבור לדירה גדולה יותר?"

אבל הדירות בתל אביב יקרות בטירוף. המשכורת שלי לא מספיקה לשכור דירה עם שלושה חדרים.

אני מתחילה לחשוב על פתרונות – אולי מטפלת שתבוא בבקרים? אולי מרכז יום לקשישים?

אבל אמא מסרבת: "אני לא רוצה זרים בבית שלי! אני רוצה אותך!"

אני מרגישה שאני נשברת.

יום אחד אני חוזרת מהעבודה ומוצאת את אמא יושבת על הרצפה במטבח, בוכה. היא ניסתה להגיע למקרר ונפלה. אני מרימה אותה בקושי, הלב שלי מתכווץ.

"אולי בכל זאת כדאי שתראי את המקום בהרצליה," אני לוחשת לה.

היא מסתכלת עליי בעיניים מלאות פחד: "את באמת רוצה להיפטר ממני?"

אני מרגישה סכין בלב.

בלילה אני יושבת עם מתתיהו בסלון הקטן שלנו.

"אני אוהב אותך," הוא אומר לי בשקט. "אבל אני לא יכול לחיות ככה עוד הרבה זמן. אנחנו צריכים לחשוב גם עלינו."

אני יודעת שהוא צודק. אבל איך אפשר לבחור?

ביום שישי בערב אנחנו יושבים שלושתנו סביב השולחן – אני, אמא ומתתיהו. החלות טריות, הנרות דולקים.

פתאום אמא אומרת: "רחל'ה, תבטיחי לי שלא תעזבי אותי לבד."

אני מסתכלת עליה ועל מתתיהו – שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם – ומרגישה שהלב שלי נקרע לשניים.

בלילה אני כותבת ביומן: האם יש דרך להיות בת טובה ואישה מאושרת בו זמנית? האם מישהו מכם היה מצליח לבחור?