התעוררות ביום שני: מסע אל עצמי בלב תל אביב

06:17 בבוקר. אני פוקחת עיניים, הלב שלי דופק מהר מדי. לא בגלל החלום שחלמתי, אלא בגלל השקט. השקט הזה שממלא את הדירה הקטנה שלי ברחוב בן יהודה, כאילו כל העיר מחכה שאעשה את הצעד הראשון. "נועה, את ערה?" שואלת אמא שלי מהצד השני של הדלת, הקול שלה רועד בין דאגה להרגל. אני לא עונה מיד. אני מרגישה איך כל השרירים שלי מתוחים, כאילו הגוף שלי יודע שמשהו עומד להשתנות.

אני קמה מהמיטה, ניגשת לחלון. בחוץ גשם דק יורד על המדרכות, מכסה את העיר באפור. תל אביב ביום שני בבוקר – כולם ממהרים, כולם עייפים, ואני מרגישה שאני היחידה שעצרה. אני מתלבשת במהירות, לובשת את הסוודר הישן של סבתא רחל – היא תמיד אמרה שהוא מביא מזל. אולי היום אני צריכה קצת מזל.

במטבח, אבא שלי כבר יושב עם עיתון ושותה קפה שחור. "בוקר טוב, נועה," הוא אומר בלי להרים את העיניים מהכותרות. "את לא מאחרת לעבודה?"

"אני לא הולכת היום," אני עונה בשקט. הוא מרים אליי מבט מופתע, ואז מחזיר אותו לעיתון. "את לא יכולה להרשות לעצמך להפסיד יום עבודה, במיוחד עכשיו." אני יודעת למה הוא מתכוון – מאז שפיטרו אותו מהבנק, כל שקל חשוב.

אמא שלי נכנסת למטבח, עיניה מלאות דאגה. "נועה, הכל בסדר? את נראית חיוורת."

"אני צריכה לחשוב," אני לוחשת. "אני לא יודעת מי אני יותר." המשפט הזה תלוי באוויר כמו ענן כבד. אבא שלי משתעל במבוכה, אמא שלי מתקרבת ומניחה יד על כתפי.

"את תמיד היית הילדה החזקה שלנו," היא אומרת. "את תעברי גם את זה."

אבל אני לא בטוחה. כבר שלוש שנים שאני עובדת במשרד פרסום קטן, עושה מה שכולם מצפים ממני – עבודה טובה, דירה משלי, זוגיות יציבה עם יונתן. אבל בפנים אני מרגישה ריקה.

אני יוצאת מהבית בלי לדעת לאן אני הולכת. הרחובות מלאים באנשים – חיילים ממהרים לבסיסים, אמהות עם עגלות, סטודנטים עם קפה ביד אחת וספרים ביד השנייה. כולם נראים כאילו יש להם מטרה ברורה. רק אני הולכת סחור סחור.

אני מתקשרת ליונתן. "אני צריכה לדבר," אני אומרת בקול חנוק.

"קרה משהו? את נשמעת מוזר." הוא נשמע עייף, אולי גם הוא מרגיש כמוני.

"אני לא יודעת מי אני יותר," אני אומרת שוב, הפעם בקול רם יותר.

"נועה, אל תגידי שטויות. את יודעת בדיוק מי את – את החברה הכי טובה שיש לי, את עובדת קשה, את…"

"זה בדיוק העניין!" אני קוטעת אותו. "אני כל כך עסוקה בלהיות מה שכולם צריכים שאני כבר לא יודעת מה אני רוצה בעצמי." יש שתיקה ארוכה בצד השני של הקו.

"אולי תבואי אליי? נדבר."

אני מסרבת בנימוס. אני צריכה להיות לבד עם המחשבות שלי.

אני ממשיכה ללכת עד שאני מגיעה לים. הגלים סוערים היום, הרוח קרה וחותכת. אני מתיישבת על החול הרטוב ומרגישה איך הדמעות מתחילות לזלוג בלי שליטה.

פתאום אני שומעת קול מוכר מאחוריי. "נועה?" זו תמר, החברה הכי טובה שלי מהצבא. היא מתיישבת לידי בלי לשאול שאלות.

"מה קרה?"

אני מספרת לה הכל – על התחושה שאני חיה חיים של מישהי אחרת, על הלחץ מהמשפחה להצליח, על הפחד לאכזב את כולם.

"את יודעת," היא אומרת אחרי שתיקה קצרה, "גם אני מרגישה ככה לפעמים. כאילו אנחנו רצות במרוץ שלא ברור מי קבע אותו בכלל." היא מחייכת אליי בעצב.

"ומה את עושה כשזה קורה לך?"

"אני מזכירה לעצמי שמותר לעצור ולשאול שאלות. שמותר לי לבחור מחדש." היא לוקחת את ידי בידיה.

אנחנו יושבות שם דקות ארוכות בשקט, מקשיבות לרעש הגלים ולרעש הפנימי שבתוכנו.

כשאני חוזרת הביתה בערב, ההורים שלי מחכים לי בסלון. אבא שלי נראה מודאג מתמיד.

"נועה, אנחנו דואגים לך," הוא אומר בקול רך מהרגיל. "אבל אנחנו גם גאים בך שאת אמיצה מספיק לשאול שאלות כאלה."

אמא שלי מחבקת אותי חזק. "לא משנה מה תבחרי לעשות – אנחנו איתך." הדמעות שוב זולגות לי על הלחיים.

בלילה אני שוכבת במיטה וחושבת על כל מה שקרה היום. אולי זו רק ההתחלה של מסע ארוך למצוא את עצמי באמת. אולי מותר לי לטעות בדרך.

אני שואלת את עצמי: האם באמת אפשר להיות מאושרת במדינה שכל הזמן דורשת ממך להוכיח שאת חזקה? האם יש מקום לחלשים בישראל של היום?