אהבה אסורה בלב תל אביב: סיפורו של אלחנן

"אתה השתגעת?" צרחה עליי אחותי מרים בטלפון, קולה רועד בין דאגה לזעם. "אלחנן, היא יכולה להיות הבת שלך! מה אתה חושב לעצמך?"

עמדתי במרפסת הדירה השכורה שלי ברחוב דיזנגוף, מביט על העיר המוארת בלילה, והלב שלי פעם כמו תוף. ידעתי שהיא צודקת. תמר בת 26, אני בן 46. גרוש, אבא לשני ילדים שכבר כמעט לא מדברים איתי מאז שעזבתי את הבית. אבל משהו בתמר – הצחוק שלה, הדרך שבה היא רואה את העולם, אפילו הכעסים שלה – גרם לי להרגיש חי בפעם הראשונה מזה שנים.

"מרים, אני לא יודע להסביר לך," לחשתי, כמעט מתבייש בעצמי. "אני פשוט… אוהב אותה."

"אהבה? בגיל שלך? אתה לא מתבייש? מה יגידו הילדים שלך? ומה עם אמא שלנו? אתה יודע שהיא לא תעמוד בזה!"

ניתקתי את השיחה בלי תשובה. ידעתי שאין לי מילים שירגיעו אותה. גם לי לא היו תשובות ברורות. כל חיי הייתי 'הבן הטוב' – למדתי בישיבה, התחתנתי מוקדם עם רבקה, הבאנו שני ילדים לעולם, עבדתי קשה כדי לפרנס. ואז, אחרי עשרים שנה של נישואים, מצאתי את עצמי לבד בדירה קטנה, עם מזגן מקולקל וחשבון בנק שתמיד במינוס.

תמר נכנסה לחיי כמו סערה. פגשתי אותה במקרה בבית קפה קטן ליד כיכר רבין. היא ישבה עם ספר של עמוס עוז, עיניה שקועות במילים. ביקשתי ממנה להמליץ לי על משהו לקרוא – וככה התחיל הכול. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מדברים שעות על ספרים, פוליטיקה, מוזיקה ישנה של אריק איינשטיין. היא סיפרה לי על החלומות שלה – ללמוד קולנוע, לטייל בעולם, לכתוב תסריט שישנה משהו.

בערבים היינו הולכים יחד לים. היא הייתה רצה יחפה על החול, ואני אחריה, מתנשף וצוחק כמו ילד. לפעמים הייתי שוכח בן כמה אני באמת.

אבל המציאות תמיד חיכתה לי בבית. הילדים שלי – יונתן בן ה-19 ונועה בת ה-16 – לא הסכימו להיפגש איתי מאז ששמעו על תמר. "אתה מביך אותנו," אמר יונתן בשיחת טלפון קרה. "אני לא רוצה לראות אותך כל עוד היא בסביבה." נועה אפילו לא טרחה לענות להודעות שלי.

אמא שלי, רחל, התקשרה יום אחד ובכתה בטלפון: "אלחנן, למה אתה עושה לנו את זה? מה יגידו השכנים? אתה לא מתבייש?"

בלילות הייתי שוכב ער במיטה, מביט בתקרה המתקלפת וחושב: אולי הם צודקים. אולי אני באמת אגואיסט. אולי זו רק משבר גיל העמידה קלאסי – גבר שמנסה להרגיש שוב צעיר דרך עיניים של אישה צעירה.

אבל כשישבתי עם תמר בבית הקפה שלנו, כשהיא אחזה בידי וסיפרה לי על הסרט החדש שהיא רוצה לראות, כל הספקות נעלמו. הרגשתי שאני סוף סוף חי באמת.

יום אחד תמר אמרה לי: "אלחנן, אתה יודע שאנשים מסתכלים עלינו ברחוב? לפעמים אני מרגישה שהם שופטים אותנו."

"אני יודע," עניתי בשקט. "אבל זה לא משנה לי כשאני איתך."

"לי זה כן משנה," היא לחשה. "אני אוהבת אותך, אבל לפעמים אני מרגישה שאני חיה בסרט ישן – גבר מבוגר וצעירה שמחפשת אבא. זה לא מה שאני רוצה להיות."

הרגשתי איך הלב שלי נשבר. רציתי להגיד לה שזה לא נכון, שהיא הרבה יותר מזה בשבילי – שהיא האור בחיים האפורים שלי. אבל המילים נתקעו לי בגרון.

באותו ערב רבקה התקשרה אליי בפעם הראשונה מזה חודשים. "אלחנן," אמרה בקול עייף, "יונתן רוצה לדבר איתך. הוא צריך עזרה עם הצבא."

נסעתי לבית הישן שלנו ברמת גן. יונתן ישב בסלון, מביט בי בעיניים קשות. "אתה יודע שאתה הורס לנו את החיים?" הוא אמר בלי הקדמות.

"אני מצטער," לחשתי.

"אתה לא באמת מצטער," הוא ירק את המילים. "אם היית מצטער היית מפסיק עם זה."

לא ידעתי מה לענות לו. כל החיים ניסיתי להיות אבא טוב – ועכשיו אני מרגיש שאני מאכזב את כולם.

בשבועות הבאים תמר התרחקה ממני יותר ויותר. היא התחילה לצאת עם חברים בגילה, לדבר על נסיעה להודו אחרי הצבא (כן, היא עדיין בשירות קבע). הרגשתי איך היא מחליקה לי בין האצבעות.

יום אחד היא הודיעה לי: "אלחנן, אני נוסעת לחודש להודו עם חברות מהצבא. אני צריכה לחשוב על הכול מחדש."

נשארתי לבד בדירה השכורה שלי, עם כוס קפה קר ומכתב מהבנק שמאיים בעיקול.

בלילות הייתי יוצא למרפסת ומביט על העיר – תל אביב שלא עוצרת לרגע – ותוהה אם עשיתי טעות איומה או שפשוט העזתי לחיות אחרת.

לפעמים אני שואל את עצמי: האם מותר לנו לבחור באושר שלנו גם אם זה פוגע באחרים? האם יש גיל שבו כבר אסור להתאהב מחדש?

מה אתם חושבים?