בין קירות המטבח: סיפורו של אליעזר

— שוב פירה ותבשיל קציצות? — שאלתי בקול עייף, פותח את המקרר ומביט בצלחת המכוסה בניילון נצמד. רחל, אשתי, עמדה ליד הכיור, ידה שקועה בקערת סלט. — מה אתה רוצה שאכין? — ענתה בלי להסתובב, קולה חד וקר. — אולי תבשל אתה פעם? —

הילדים כבר רבו בסלון. יונתן, בן השבע, משך את הצעצוע מידי תמר הקטנה. "אמא! הוא שוב לקח לי!" — נשמע הצרחה. רחל נאנחה, ואני הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. כל ערב אותו סיפור. כל ערב אותה עייפות, אותה תחושת מחנק.

— למה אנחנו תמיד רבים על אוכל? — מלמלתי לעצמי, אבל רחל שמעה. היא סגרה את הברז בטריקה והסתובבה אליי. — כי זה מה שנשאר לנו לריב עליו, אליעזר. כסף אין, חופשות אין, אפילו שקט אין. אז לפחות על האוכל אני עוד יכולה לשלוט.

הבטתי בה. עיניה היו אדומות מעייפות. ידעתי שהיא עובדת קשה — מורה בבית ספר יסודי בשכונה שלנו בפתח תקווה. אני עובד במוקד שירות לקוחות של חברת תקשורת. המשכורות שלנו לא מספיקות לכלום. כל חודש נגמר במינוס.

— אולי נמכור את האוטו? — הצעתי פתאום, מופתע מעצמי.

— ומה נעשה עם הילדים? איך תגיע לעבודה? — היא כמעט צחקה. — אתה יודע מה? אולי פשוט נוותר על הכול ונחזור להורים שלך בירושלים.

— לא רוצה לחזור לשם, — אמרתי בשקט. — לא אחרי כל מה שקרה עם אבא שלי.

היא שתקה רגע. ידעתי שהיא זוכרת את המריבות עם אבא שלי, את הדרך שבה הוא תמיד אמר לי שאני כישלון, שלא אצליח להחזיק משפחה בארץ הזאת.

— אז מה כן? — שאלה רחל. — מה נעשה?

לא ידעתי לענות לה. במקום זה פתחתי את המקרר שוב, כאילו יופיע שם פתרון קסם בין הקופסאות הישנות והירקות הנבולים.

פתאום שמעתי דפיקה בדלת. היה זה אחי הצעיר, דניאל. הוא נכנס עם שקית ביד.

— הבאתי לכם משהו קטן, — אמר בחיוך מתנצל.

רחל חייכה אליו חיוך עייף. דניאל תמיד היה האורח הלא צפוי שמביא איתו קצת שמחה וקצת קנאה. הוא גר בתל אביב, רווק, עובד בהייטק ומרוויח פי שלושה ממני.

— מה הבאת? — שאל יונתן ורץ אליו.

— פיצה! — קרא דניאל והוציא קופסה חמה.

הילדים שמחו, רחל ואני החלפנו מבטים. מצד אחד שמחנו שיש אוכל אחר, מצד שני הרגשתי מושפל — למה אני לא מצליח לפרנס כמו שצריך?

— דניאל, שב איתנו, — אמרתי בקול מאולץ.

ישבנו סביב השולחן הקטן במטבח. דניאל סיפר על העבודה שלו, על הטיול הקרוב לאיטליה. רחל שאלה שאלות בנימוס, אבל ראיתי בעיניה את העצב.

— אתה יודע, לפעמים אני חושב לעזוב את הארץ, — אמר פתאום דניאל. — הכול פה יקר, הלחץ בלתי נסבל.

— אז למה אתה נשאר? — שאלתי.

— כי יש פה משפחה, — ענה בפשטות.

השתררה שתיקה. הילדים אכלו בשקט נדיר. הרגשתי איך משהו בי נשבר.

— רחל, אולי באמת ננסה להתחיל מחדש? אולי נחשוב על מעבר לחו"ל? — לחשתי לה כשדניאל הלך לשחק עם הילדים.

היא הביטה בי בעיניים מלאות דמעות שלא ירדו.

— אני מפחדת, אליעזר. מפחדת לאבד הכול. מפחדת שלא נמצא את עצמנו שם.

— ומה פה? אנחנו באמת "מוצאים את עצמנו"?

היא לא ענתה.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שמעתי את רחל בוכה בשקט בסלון. יצאתי אליה והתיישבתי לידה.

— אני מרגישה שאני נכשלת כאמא וכאישה, — אמרה פתאום.

— את לא נכשלת בכלום, — ניסיתי להרגיע אותה. — אנחנו פשוט חיים במדינה שקשה בה לשרוד בכבוד.

— אז למה כולם מצליחים ורק אנחנו לא?

לא ידעתי מה לומר. חשבתי על אבא שלי ועל כל הפעמים שאמר לי: "אליעזר, בארץ הזאת צריך להיות חזק או לעזוב." תמיד שנאתי את המשפט הזה.

— אולי הגיע הזמן שנפסיק להעמיד פנים שהכול בסדר, — אמרתי לבסוף.

רחל הנהנה בשקט.

למחרת בבוקר קמנו מוקדם. הכנתי לילדים כריכים לבית הספר ורחל יצאה לעבודה לפניי. בדרך למוקד השירות קיבלתי הודעה מדניאל: "אם תרצו לדבר ברצינות על מעבר לחו"ל — אני כאן בשבילכם." מחקתי את ההודעה מיד, כאילו עצם קיומה מסוכן מדי.

בצהריים התקשר אליי אבא שלי. לא דיברנו חודשים.

— שמעתי מדניאל שאתם חושבים לעזוב את הארץ, — אמר בלי הקדמות.

— אנחנו רק מדברים על זה… לא באמת החלטנו כלום.

— תדע לך שזה לא פשוט שם בחוץ. אבל גם פה לא קל. רק תזכור: איפה שלא תהיו — המשפחה זה מה שחשוב.

שקעתי במחשבות כל היום. בערב חזרתי הביתה ומצאתי את רחל יושבת עם רשימת הוצאות על השולחן.

— אולי ננסה לחסוך קצת יותר? אולי נבקש עזרה מההורים שלך?

— אני לא רוצה לבקש מהם כלום, — עניתי מיד. — מספיק שהם מזכירים לי כל הזמן כמה קשה להם בעצמם.

רחל שתקה ואז אמרה: — אולי פשוט נתחיל לדבר אחד עם השני באמת? בלי להסתיר פחדים ובלי להעמיד פנים שהכול בסדר?

התיישבתי לידה והבטנו זה בזו ארוכות. בפעם הראשונה מזה זמן רב הרגשתי שאנחנו באותו צד של המתרס.

בלילה ההוא ישבנו ודיברנו עד מאוחר. על החלומות שלנו כשהיינו צעירים יותר, על הפחדים שלנו כהורים בארץ הזאת, על התקווה שאולי יום אחד יהיה פה טוב יותר לילדים שלנו.

אני לא יודע מה יהיה בעתיד. אולי נישאר כאן ונמשיך להיאבק יום-יום; אולי נקום ונעזוב הכול לטובת התחלה חדשה במקום אחר; ואולי פשוט נלמד לחיות עם הפשרות והכאבים הקטנים של החיים בארץ הזאת.

אבל דבר אחד אני יודע: כל עוד אנחנו יחד — יש לנו סיכוי.

תגידו לי אתם: האם באמת אפשר למצוא אושר בארץ שבה הכול כל כך יקר וקשה? או שאולי האושר הוא בכלל משהו אחר לגמרי?