שמחה אבודה: סיפור של תקווה ושבר

"אמא, כולם בכיתה כבר קיבלו נעליים חדשות לחורף. למה לי אין?" קולו של יונתן פילח את הדממה במטבח, בדיוק כשניסיתי לחשב אם אוכל לקנות חלב ולחם עד סוף השבוע. עמדתי ליד החלון, מביטה בגשם הדקיק שמכה על הזכוכית, מנסה להסתיר את הדמעות שעמדו לי בעיניים. "יונתן, אני מבטיחה לך שנמצא פתרון. אולי תוכל להחזיק עוד קצת עם הנעליים הישנות?" ניסיתי לחייך, אבל הוא רק משך בכתפיו והלך לחדרו, דלתו נטרקת מאחוריו.

אני מריםה, בת 38, גרה עם יונתן בדירת שיכון קטנה בבת ים. מאז שדוד עזב אותנו לפני שלוש שנים, אני לבד. כל בוקר אני קמה לפני הזריחה, מכינה סנדוויצ'ים, רצה לאוטובוס לעבודה במרכול, חוזרת עייפה ומותשת. המשכורת שלי בקושי מספיקה לשכר דירה, חשמל ומים. כל חודש אני עושה קסמים כדי שנשרוד. אבל קסמים לא קונים נעליים חדשות.

בערב, כשאני שוטפת כלים, אמא שלי מתקשרת. "מריםה, את צריכה משהו? אולי תבואי אלינו לשבת?" אני שומעת את הדאגה בקולה. "הכול בסדר, אמא," אני משקרת. "רק קצת עייפה." היא יודעת. היא תמיד יודעת. "יונתן צריך משהו לבית הספר? אולי נוכל לעזור…" אני מתכווצת. לא רוצה להיות שוב הילדה שזקוקה לעזרה. "נחשוב על זה," אני עונה ומסיימת את השיחה מהר מדי.

בלילה אני שומעת את יונתן מדבר עם חבר שלו, אלעד, בטלפון. "אמא שלי אמרה שאולי נקנה נעליים בחודש הבא… כן, אני יודע שזה מבאס… לא, לא נורא." הלב שלי נשבר. אני רוצה לתת לו הכול – כמו שכל אמא רוצה – אבל המציאות הישראלית לא מרחמת על אימהות חד הוריות.

ביום שישי בבוקר אני פוגשת את השכנה שלי, רבקה, במעלית. היא מחייכת אליי בעייפות. "גם אצלך קשה החודש?" היא שואלת בלחש. "אני כבר לא יודעת איך לסגור את החודש." אנחנו מחליפות מבטים של הבנה – שתיקה של נשים שמכירות את המאבק הזה מקרוב.

בערב שבת אני מדליקה נרות עם יונתן. הוא שותק רוב הארוחה. פתאום הוא אומר: "אמא, אולי תני לי לעבוד קצת אחרי בית הספר? אפשר לחלק עיתונים או משהו." אני מסתכלת עליו – ילד בן 12 שכבר חושב איך לעזור בבית. "לא, מתוק שלי," אני לוחשת. "התפקיד שלך זה ללמוד ולשחק." אבל בלב אני יודעת – אולי אין לי ברירה.

במוצאי שבת אני פותחת את הארנק – שני שטרות של 100 שקלים. החשמל צריך לרדת ביום ראשון. יש לי בחירה: לשלם את החשבון או לקנות ליונתן נעליים. אני מתלבטת כל הלילה.

ביום ראשון בבוקר אני הולכת לעבודה עם לב כבד. בעל המרכול, יצחק, שם לב שאני טרודה. "מריםה, הכול בסדר?" הוא שואל. אני מהנהנת אבל הוא מתעקש: "אם את צריכה מקדמה – תגידי." אני מהססת ואז לוחשת: "אם אפשר… רק 200 שקלים." הוא מחייך בעצב: "ברור שאפשר."

באותו ערב אני הולכת עם יונתן לחנות הנעליים בשוק. הוא בוחר זוג פשוט – לא המותג שחלם עליו – אבל העיניים שלו נוצצות מאושר. "תודה אמא!" הוא מחבק אותי חזק.

בלילה אני יושבת ליד החלון, מביטה על העיר המנצנצת באורות רחוקים וחושבת על כל האימהות בישראל שמנסות לשרוד בין חשבונות לחלומות של הילדים שלהן. למה זה צריך להיות כל כך קשה? למה במדינה שלנו כל כך הרבה משפחות חיות על הקצה?

"אולי יום אחד יונתן לא יצטרך לבחור בין חלום קטן לחשבון חשמל," אני לוחשת לעצמי. "אבל עד אז – האם יש מישהו ששומע אותנו באמת? האם מישהו יגיב ויעזור לנו לשבור את המעגל הזה?"