הבטחות קטנות בלב של אמא: סיפור של עייפות, אשמה ותקווה

"אמא, הבטחת!" שמעתי את קולו של יונתן, בני בן החמש, חודר דרך הדלת החצי פתוחה של המטבח. הוא עמד שם, מחזיק בידו מכונית צעצוע אדומה, עיניו הירוקות בורקות בציפייה. הסתכלתי עליו ואז על ערימת הכלים בכיור, על העוף שמחכה שאחתוך אותו לארוחת ערב, ועל ערימת החשבונות שהונחה זה עתה בתיבת הדואר. "יונתן, חכה רגע, אני חייבת לסיים כאן…" אמרתי בקול עייף, מנסה להסתיר את התסכול שבי.

"אבל אמרת!" הוא התעקש, והרגשתי את הדקירה המוכרת בלב – אותה אשמה שמלווה אותי מאז שנשארנו לבד, אני והוא, אחרי שדניאל עזב. "יונתן, אני באמת רוצה לשחק איתך, אבל יש לי הרבה לעשות…"

הוא שתק לרגע, ואז הניח את המכונית על השולחן ויצא מהמטבח בלי לומר מילה. שמעתי את הדלת נסגרת בעדינות – לא טריקה של כעס, אלא סגירה שקטה של ילד שמבין שאמא שלו שוב לא עומדת בהבטחה.

עמדתי שם רגע, ידי רועדות על הסכין. הראש שלי התמלא במחשבות: איך הגעתי למצב הזה? איך הפכתי לאמא שכל הזמן אומרת "עוד מעט" ולא באמת נמצאת?

הטלפון צלצל. זו הייתה אמא שלי, אסתר. "רבקה, מה שלומך? שמעת שיקרה עוד קיצוץ בקצבאות? איך תסתדרי? אולי תבואי אלינו לשבת?"

"אמא, אני לא יכולה עכשיו," עניתי במהירות. "אני באמצע משהו."

"את תמיד באמצע משהו," היא נאנחה. "את לא יכולה להמשיך ככה לבד."

הנחתי את הטלפון ועמדתי שם, מרגישה איך הדמעות מתחילות לעלות. רציתי לצעוק – על דניאל שעזב והשאיר אותי עם הכל; על המדינה שלא רואה אותי; על עצמי, שלא מצליחה להיות האמא שרציתי להיות.

בערב, אחרי שהשכבתי את יונתן לישון (הפעם עם סיפור קצרצר במקום משחק), ישבתי בסלון מול הטלוויזיה הכבויה. שמעתי את השכנים מעליי – משפחת לוי – צוחקים יחד. חשבתי עליהם: שני הורים, שלושה ילדים, תמיד ביחד. למה אצלם זה מצליח ואצלי לא?

למחרת בבוקר קמתי מוקדם לעבודה – קופאית בסופרמרקט בשכונה. יונתן עדיין ישן כשיצאתי. השארתי לו פתק: "אמא אוהבת אותך. תחזור מוקדם מהגן." בדרך לעבודה ראיתי את מיכל, השכנה שלי. "רבקה, את נראית עייפה. רוצה קפה?"

"אין לי זמן," חייכתי חיוך עייף. "אולי בערב."

בסופרמרקט עמדו בתור אנשים מכל הסוגים: דתיים עם עגלות ענקיות, סטודנטים עם חלב ולחם, קשישים שמחשבים כל שקל. שמעתי את רחל מהקופה ליד מתלוננת: "המחירים שוב עלו! מי יכול להרשות לעצמו לחיות פה?"

חשבתי על החשבונות שמחכים לי בבית ועל הארנק הריק שלי. רציתי לצעוק – אבל במקום זה המשכתי לסרוק מוצרים ולחייך ללקוחות.

כשחזרתי הביתה מצאתי את יונתן יושב בסלון מול הטלוויזיה. "אמא, למה את תמיד הולכת? למה אני לבד?"

לא ידעתי מה לענות לו. התיישבתי לידו וחיבקתי אותו חזק. "אני מצטערת, מתוק שלי. אני עושה הכל בשבילך." הוא לא אמר כלום, רק נשען עליי בשקט.

בערב התקשרה אליי דבורה, אחותי הגדולה. "רבקה, אולי תבואי אלינו לשבת? הילדים ישמחו לראות את יונתן."

"אני לא יודעת… זה מסובך עכשיו," מלמלתי.

"את לא חייבת להיות גיבורה כל הזמן," היא אמרה בשקט.

בלילה שכבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם. המחשבות התרוצצו בראשי: האם אני עושה מספיק? האם יונתן יזכור אותי כאמא טובה או כאמא שתמיד עסוקה?

ביום שישי בבוקר החלטתי – הפעם אני משאירה הכל בצד ומשחקת עם יונתן. ישבנו יחד על השטיח ובנינו עיר שלמה ממכוניות צעצוע וקוביות. הוא צחק בקול רם – צחוק אמיתי שלא שמעתי ממנו הרבה זמן.

פתאום דפיקה בדלת – זה היה דניאל. הוא בא לקחת את יונתן לסוף השבוע שלו. יונתן רץ אליו בשמחה ואני עמדתי בצד, מרגישה איך הלב שלי מתכווץ.

"רבקה," דניאל אמר בשקט כשלקח את התיק של יונתן, "את עושה עבודה מדהימה איתו. אני יודע שזה לא קל לך." הסתכלתי עליו ולא ידעתי אם לכעוס או להודות לו.

כשנסגרה הדלת אחריהם נשארתי לבד בדירה השקטה מדי. הסתכלתי סביבי – על הצעצועים הפזורים, על הכלים בכיור, על החשבונות שעל השולחן.

חשבתי לעצמי: האם כל האימהות בישראל מרגישות ככה לפעמים? האם גם הן נקרעות בין הרצון לתת הכל לילדים לבין המציאות שמכריחה אותן לוותר שוב ושוב?

ואולי… אולי יום אחד אצליח להפסיק להרגיש אשמה ולהתחיל להאמין שאני מספיק טובה כמו שאני?