הפצע שלא מגליד: מכתב מהעבר

"אתה שוב מחטט לי במגירות?" אמא שלי, דבורה, עמדה בפתח החדר, עיניה בוערות. הייתי בן עשר, אבל כבר אז ידעתי לזהות את הכעס הזה, את האכזבה. "אני רק מחפש את המחברת שלי," מלמלתי, אבל היא כבר לא הקשיבה. היא אף פעם לא הקשיבה באמת.

היום, עשרים וחמש שנה אחרי, אני עומד במשרד שלי בתל אביב, מחפש את מכתב ההתפטרות שלי, וכמו אז – הידיים שלי נמשכות למגירה הלא נכונה. שם, בין ערימת ניירות, אני מוצא דף מקומט, כתוב בכתב ידה של אמא. הלב שלי מחסיר פעימה. אני מזהה את הכתב הזה מיד – אותיות עגולות, קצת רועדות, כמו שהיא תמיד הייתה כשכתבה לי פתקים לבית הספר.

אני מתיישב, הדף רועד בידי. "יונתן, אני יודעת שאתה כועס עליי. אני יודעת שלא תמיד הייתי שם בשבילך. אבל תזכור – עשיתי מה שיכולתי." המילים האלו חותכות בי כמו סכין. אני שומע את הקול שלה בראשי, את המרירות, את הייאוש.

הייתי בן שמונה כשעלינו לישראל מקרקוב. אבא, שמואל, היה אופטימי – "בארץ יהיה לנו טוב, יונתן!" – אבל אמא לא הפסיקה לבכות. היא לא רצתה לעזוב את הבית, את החברות, את הרחוב שלה. בארץ היא הייתה זרה, ואני הייתי זר יחד איתה.

בבית הספר לא מצאתי את מקומי. הילדים צחקו על המבטא שלי, על השם שלי, על האוכל שאמא שלחה לי – קוגל קר, חלה עם חמאה. "מה זה, יונתן? למה אתה לא מביא שניצל כמו כולם?" הייתי חוזר הביתה בוכה, אבל אמא לא ידעה לנחם. "תתרגל, ככה זה פה," הייתה אומרת, וממשיכה לקלף תפוחי אדמה לארוחת ערב.

אבא עבד שעות ארוכות. הוא ניסה להחזיק אותנו מעל המים, אבל הכסף לא הספיק. אמא עבדה בניקיון, חזרה עייפה, עצבנית. כל דבר קטן היה מדליק אותה – אם שכחתי להוריד נעליים, אם לא סידרתי את החדר. "אתה לא מבין כמה קשה לי!" הייתה צועקת, ואני הייתי מתכווץ בפינה, שונא אותה, שונא את עצמי.

היו ימים שחלמתי לברוח. הייתי הולך לשחק עם אורי ואלון מהשכונה, בורח לשעתיים מהבית, רק כדי לא לשמוע את הצעקות. אבל תמיד חזרתי. תמיד חיכתה לי אותה שתיקה כבדה, אותה עייפות בעיניים של אמא.

פעם אחת, כשהייתי בן שתים עשרה, רבנו כל כך חזק עד שזרקתי עליה כוס מים. היא עמדה שם, רטובה, המבט שלה שבור. "אתה לא תבין לעולם מה זה להיות אמא לבד בארץ זרה," אמרה בשקט. לא עניתי. ברחתי מהבית, ישנתי אצל אורי. בבוקר היא התקשרה – "תחזור, יונתן. אני דואגת." חזרתי, אבל משהו בי נשבר.

השנים עברו. התגייסתי לצבא, ניסיתי להתרחק כמה שיותר – קורס קצינים, שירות בצפון. כל פעם שחזרתי הביתה, הרגשתי כמו אורח. אמא הייתה מכינה לי אוכל, מנסה לדבר, אבל אני הייתי קצר רוח, עצבני. "מה שלומך?" הייתה שואלת. "בסדר," הייתי עונה, סוגר את הדלת לחדר שלי.

אבא נפטר כשהייתי בן עשרים ושתיים. התקף לב פתאומי. אמא קרסה. הייתי צריך להיות שם בשבילה, אבל לא הצלחתי. כל מה שראיתי זה את הילד הקטן שלא קיבל חיבוק, שלא קיבל מילה טובה. "אני לא יכולה בלעדיך," היא אמרה לי פעם אחת, ואני רק שתקתי.

עברו עוד שנים. התחתנתי עם מיכל, נולדו לנו תאומים – תמר ויואב. ניסיתי להיות אבא אחר, לתת להם חום, להקשיב, להיות שם באמת. אבל כל פעם שאמא התקשרה, הייתי מתמלא כעס. "למה את מתקשרת? מה את רוצה?" הייתי מתפרץ עליה, והיא הייתה שותקת, ואז אומרת – "סתם, רציתי לשמוע אותך."

המרחק בינינו רק הלך וגדל. היא עברה לגור בדיור מוגן ברמת גן. הייתי מבקר אותה פעם בחודש, לפעמים פחות. כל ביקור היה נגמר בריב – על איך שאני מחנך את הילדים, על זה שאני לא מתקשר מספיק, על זה שאני לא מביא לה נכדים לביקור. "אתה לא מבין כמה אני בודדה," הייתה אומרת, ואני רק רציתי לברוח.

ועכשיו, כשאני מחזיק את המכתב הזה, אני מרגיש את כל הכעסים חוזרים. אבל גם משהו אחר – געגוע, אולי אפילו אשמה. האם באמת עשיתי כל מה שיכולתי? האם ניסיתי להבין אותה בכלל?

אני נזכר ביום שבו היא נפטרה. הייתי בעבודה, מיכל התקשרה – "יונתן, אמא שלך בבית חולים. תבוא מהר." הגעתי מאוחר מדי. היא כבר לא הייתה בהכרה. ישבתי לידה, החזקתי לה את היד, ובכיתי כמו שלא בכיתי שנים. "סליחה, אמא," לחשתי לה, אבל היא לא שמעה.

אחרי השבעה מצאתי קופסה עם מכתבים שהיא כתבה לי ולא שלחה. מכתבים מלאים באהבה, בדאגה, בחרטה. "יונתן שלי, אני מצטערת על כל מה שפגעתי בך. לא ידעתי איך להיות אמא בארץ חדשה. פחדתי לאבד אותך." קראתי ובכיתי. כל השנים האלה – אולי היא אהבה אותי בדרכה, אולי פשוט לא ידעה איך להראות את זה.

אני מסתכל על הדף שבידי עכשיו, במשרד הריק, רגע לפני שאני עוזב עבודה שלא אהבתי אף פעם. אני חושב על הילדים שלי, על איך אני מדבר אליהם כשאני עייף, כשאני כועס. האם גם הם יזכרו אותי ככה? האם גם הם יחפשו מכתבים ישנים כדי להבין מי הייתי?

אולי הגיע הזמן לסלוח – לה, לעצמי. אולי הגיע הזמן לשחרר את הכעס, לתת מקום לאהבה שהייתה שם, גם אם לא ידעתי לראות אותה.

אני סוגר את המגירה, לוקח איתי את המכתב. בדרך החוצה אני עוצר, מסתכל על השמים התכולים של תל אביב, ושואל את עצמי – האם אפשר באמת להתחיל מחדש? האם אפשר לאהוב בלי לפחד להיפגע שוב?