האם אפשר לאהוב פעמיים?

"את חייבת להבטיח לי שלא תגידי כלום לאף אחד, רבקה!" לחשתי לעצמי שוב ושוב, בזמן שהשמש כבר שקעה מאחורי גגות הבתים של פתח תקווה. ישבתי על הספה בסלון, ידי רועדות סביב כוס תה, והבטתי בדלת. כל רגע הם ייכנסו – אליעזר, בעלי, ויונתן, הבן שלנו. הם חזרו מנסיעת עסקים בצפון, עייפים אך מרוצים. העסק שלנו – חנות כלי בית שהפכה בשנים האחרונות לרשת מצליחה – סוף סוף פרח. אבל אני לא הצלחתי לשמוח. לא אחרי מה ששמעתי היום.

הטלפון צלצל מוקדם בבוקר. זו הייתה דינה, אשתו של יונתן, בהריון מתקדם. "רבקה, אני חייבת לדבר איתך," אמרה בקול חנוק. "אני לא יכולה יותר. אני לא אוהבת את יונתן. אני לא בטוחה שהתינוק שלו."

הרגשתי איך האוויר יוצא לי מהריאות. דינה תמיד נראתה לי שקטה, טובה, אולי קצת עצובה. אבל לא העליתי על דעתי שהיא תאמר דבר כזה. "דינה, את בטוחה?" שאלתי בלחש, מנסה לא להישמע שיפוטית.

"אני מצטערת," היא בכתה. "אני יודעת שזה נורא. אני לא יודעת מה לעשות. אני לבד פה, המשפחה שלי ברוסיה, ואני מפחדת."

מאותו רגע לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה. איך אספר ליונתן? האם בכלל לספר? ומה עם אליעזר? הוא תמיד היה עמוד התווך של המשפחה, אבל גם הוא לא מושלם. לפני שנה גיליתי במקרה הודעות בטלפון שלו – שיחות עם אישה בשם שרה מהעבודה. הוא נשבע שזה כלום, אבל מאז משהו נשבר בי.

הדלת נפתחה. אליעזר נכנס ראשון, מחייך חיוך עייף. "שלום, רבקה. איך עבר היום?"

"היה בסדר," עניתי, מנסה להסתיר את הדמעות.

יונתן נכנס אחריו, מניח את התיק על הרצפה. "אמא, יש משהו לאכול? מת מרעב."

"יש מרק על הכיריים," אמרתי, קולי רועד.

הם התיישבו לשולחן, ואני עמדתי ליד הכיור, שוטפת כלים שכבר היו נקיים. המחשבות התרוצצו בראשי. האם דינה תעזוב? האם יונתן יוכל לסלוח לה? ומה יקרה לעסק אם הכל יתפוצץ?

בערב, כשכולם כבר ישנו, ישבתי בסלון בחושך. שמעתי את דינה בוכה בחדר השינה שלהם. רציתי לגשת אליה, לחבק אותה, אבל פחדתי. פחדתי מהאמת, פחדתי מהתגובה של יונתן.

למחרת בבוקר, דינה חיכתה לי במטבח. עיניה אדומות. "רבקה, אני חייבת ללכת. אני לא יכולה להישאר פה יותר."

"לאן תלכי?" שאלתי בלחש.

"יש לי חברה בתל אביב. היא אמרה שאוכל לבוא אליה. אני אשלח ליונתן הודעה."

"דינה, אל תעשי את זה. תני לי לדבר איתו קודם. אולי נוכל למצוא פתרון." ניסיתי להישמע רגועה, אבל הלב שלי הלם בחוזקה.

"אני מצטערת," היא לחשה, ויצאה מהבית עם תיק קטן.

יונתן התעורר שעה אחר כך. הוא חיפש את דינה בכל הבית, ואז מצא את הפתק שהשאירה: "אני מצטערת. אני צריכה זמן לחשוב." הוא קרא אותו שוב ושוב, ואז הביט בי בעיניים מלאות דמעות.

"אמא, את ידעת על זה?"

שקרתי לו. "לא."

הוא התיישב על הרצפה, הראש בין הידיים. "מה עשיתי לא נכון? למה היא עזבה?"

רציתי להגיד לו את האמת, אבל לא הצלחתי. במקום זה חיבקתי אותו חזק.

באותו ערב אליעזר נכנס הביתה מאוחר מהרגיל. הוא נראה מודאג. "מה קרה? למה כולם שקטים כל כך?"

"דינה עזבה," אמרתי בשקט.

הוא הביט בי רגע ארוך, ואז אמר: "זה בגללי?"

"מה זאת אומרת?"

"אני… דיברתי איתה לפני כמה ימים. אמרתי לה שהיא צריכה להיות יותר פתוחה עם יונתן. אולי הייתי קשה מדי."

הבטתי בו בתדהמה. "אליעזר, למה אתה מתערב ככה? זה לא עניינך!"

"זה כן ענייני! זו המשפחה שלי!" הוא צעק.

"המשפחה שלך? ומה עם שרה מהעבודה? גם היא חלק מהמשפחה שלך?" פלטתי בלי לחשוב.

הוא השתתק. יונתן הביט בנו המום.

"מה קורה פה?" שאל בקול שבור.

"כלום," אמרתי מהר מדי.

"אני לא טיפש," אמר יונתן. "אני רואה שכולם פה מסתירים ממני משהו. אולי עדיף שגם אני אעזוב."

"יונתן, אל תדבר ככה," התחננתי.

אבל הוא כבר הלך לחדרו, טרק את הדלת אחריו.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שמעתי את אליעזר מדבר בטלפון בלחש במרפסת. שמעתי את יונתן בוכה בחדרו. שמעתי את עצמי שואלת: איך הגענו למצב הזה? איך משפחה כל כך חזקה מבחוץ יכולה להיות כל כך שבירה מבפנים?

בבוקר קיבלתי הודעה מדינה: "אני בהריון מתקדם, אבל אני לא לבד. אני צריכה שתסלחי לי, רבקה. אני יודעת שפגעתי בכם, אבל אני חייבת לחשוב גם על עצמי." קראתי את ההודעה שוב ושוב, מנסה להבין מה עליי לעשות עכשיו.

יונתן יצא מהחדר עם עיניים טרוטות. "אני נוסע לים המלח לכמה ימים," אמר. "אני צריך לחשוב."

אליעזר ניסה לעצור אותו, אבל יונתן כבר היה מחוץ לדלת.

נשארתי לבד בבית הגדול והשקט שלנו, מוקפת בזיכרונות של ימים טובים יותר. חשבתי על כל ההקרבות שעשינו בשביל העסק, בשביל הילדים, בשביל המשפחה – והאם זה היה שווה את זה אם בסוף כל אחד נשאר לבד?

אולי יש דברים שאי אפשר לסלוח עליהם. אולי יש אהבות שנגמרות, גם אם לא רוצים להודות בזה. ואולי, רק אולי, צריך לפעמים לבחור בעצמך – גם אם זה אומר לשבור את הלב של מישהו אחר.

האם אפשר באמת להתחיל מחדש אחרי בגידה? האם משפחה יכולה להיבנות שוב על אמת – או שהשקרים תמיד ינצחו?