אבא נזכר בי… רק כששמע על הירושה של סבתא

"תמר, תפתחי את הדלת. אני יודע שאת בבית." הקול הזה – עמוק, מוכר, אבל זר – פילח את הדממה של יום שישי בצהריים. עמדתי מאחורי הדלת, ידי רועדת על הידית. לא שמעתי אותו חמש עשרה שנה. לא מאז שאמא בכתה בלילות, לא מאז שסבתא הייתה מחבקת אותי ואומרת: "הכול יהיה בסדר, תמרי שלי."

אבל עכשיו, כשהדמעות כבר יבשות מזמן, הוא הופיע. לא עם פרחים, לא עם חיבוק, אפילו לא עם התנצלות. הוא עמד שם, עם עיניים עייפות, והוציא מעטפה חומה מהתיק.

"אני צריך לדבר איתך," הוא אמר. "זה חשוב."

הכנסתי אותו לסלון, המקום שבו סבתא הייתה יושבת וקוראת תהילים. הוא התיישב על הכורסה שלה, כאילו לא עברו שנים של שתיקה. "שמעתי שסבתא שלך נפטרה," הוא פתח, עיניו בורחות מהעיניים שלי. "ושיש ירושה."

הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. "אז בגלל זה באת? אחרי כל השנים האלה?"

הוא שתק רגע, ואז אמר: "תמר, זה לא פשוט לי. אבל גם לי מגיע חלק. אני אבא שלך."

צחקתי, צחוק מריר. "אבא שלי? איפה היית כשהייתי צריכה אותך? כשהייתי חולה, כשהייתי לבד בבית הספר, כשהחברים שלי שאלו למה אף פעם לא רואים אותך?"

הוא שתק. שמעתי את השכנים מעלינו צועקים על הילדים שלהם. בחוץ, מישהו צפר באוטו. תל אביב לא עוצרת לרגע, גם לא בשביל כאב ישן.

"אני יודע שפגעתי בך," הוא אמר לבסוף. "אבל עכשיו… אני במצב קשה. יש לי חובות. אני צריך את הכסף הזה."

"סבתא השאירה לי את הדירה כי היא ידעה שאין לי אף אחד אחר. אתה עזבת. אתה בחרת."

הוא קם, הסתובב בחדר. "תמר, אני מתחנן. את לא מבינה מה עובר עליי. אם לא אקבל חלק, ייקחו לי את הבית."

הרגשתי איך הכעס גואה בי. "ואני? מה איתי? אתה יודע כמה לילות בכיתי? כמה פעמים קיוויתי שתבוא, שתחבק אותי, שתגיד שאתה אוהב אותי?"

הוא התקרב, ניסה לגעת בכתף שלי. התרחקתי. "אל תיגע בי."

הוא הוריד את היד. "אני מצטער. באמת. אבל תמר, זה כסף. זה לא משנה מה היה פעם."

"זה משנה לי!" צעקתי. "זה כל מה שנשאר לי מסבתא. זה הבית שלי. אתה לא תיקח לי גם את זה."

הוא הביט בי, עיניו דומעות. "אני לא רוצה לריב איתך. אולי נלך לעורך דין, נפתור את זה כמו שצריך."

"אתה רוצה עורך דין? בבקשה. אבל תדע – אני אלחם על זה. לא תוכל לקנות אותי בכסף."

הוא יצא מהדירה, הדלת נסגרת אחריו בטריקה חלשה. נשארתי לבד, הלב שלי דופק כמו משוגע.

בערב התקשרה אליי אמא. "תמרי, שמעתי שהוא היה אצלך. את בסדר?"

"לא יודעת, אמא. הוא רוצה חצי מהדירה של סבתא. הוא אומר שמגיע לו כי הוא אבא שלי."

אמא שתקה רגע. "תעשי מה שאת מרגישה נכון. אל תתני לו להכאיב לך שוב."

בלילה לא הצלחתי לישון. הסתובבתי במיטה, זוכרת איך הייתי ילדה קטנה, מחכה לאבא שיבוא לקחת אותי לים, כמו שהבטיח. הוא אף פעם לא בא.

בבוקר קיבלתי מכתב מעורך הדין שלו. דרישה רשמית לחלק מהירושה.

הלכתי לעבודה – אני מורה בבית ספר בדרום העיר – אבל הראש שלי היה במקום אחר. הילדים בכיתה צעקו, רבו, אחד מהם בכה כי שכח את הסנדוויץ'. הסתכלתי עליהם וחשבתי: איך אפשר להיות הורה ולנטוש ככה?

בערב נפגשתי עם רוני, החברה הכי טובה שלי מאז הצבא.

"מה תעשי?" היא שאלה.

"אני לא יודעת. מצד אחד, הוא אבא שלי. מצד שני, הוא לא היה שם בשבילי אף פעם. למה שאוותר לו על משהו שסבתא השאירה לי?"

רוני שתקה, ואז אמרה: "תמר, לפעמים צריך לדעת לשחרר. אבל לא על חשבון עצמך."

עברו שבועות. כל יום קיבלתי עוד מכתב, עוד איום בעורך דין. הלכתי לעורך דין משלי, יצחק, חבר של המשפחה מהשכונה.

"תמר, את לא חייבת לתת לו כלום," הוא אמר. "הוא ויתר עלייך מזמן. החוק איתך."

אבל משהו בי לא נתן לי מנוחה. אולי כי תמיד רציתי שיאהב אותי, שיחזור להיות אבא שלי.

יום אחד, אחרי עוד מכתב מאיים, החלטתי להתקשר אליו.

"אבא, בוא ניפגש."

נפגשנו בבית קפה קטן ליד הים. הוא נראה עייף, מבוגר יותר ממה שזכרתי.

"אני לא רוצה להילחם בך," אמרתי. "אבל אני גם לא יכולה לוותר על מה שסבתא השאירה לי. זה הבית שלי."

הוא הביט בי, ואז אמר: "אני מבין. אולי… אולי נוכל להגיע להסכם? אולי תתני לי סכום קטן, ואני אוותר על השאר?"

חשבתי רגע. "אני מוכנה לעזור לך, אבל לא כי אתה דורש. כי אני בוחרת."

הוא הנהן, עיניו מתמלאות דמעות.

חתמנו על הסכם אצל עורך הדין. נתתי לו סכום קטן, והוא ויתר על הדירה.

כשיצא מהחדר, נעצר בדלת ואמר: "תמר, אני מצטער על הכול. אולי יום אחד תסלחי לי."

נשארתי לבד, הדמעות זולגות לי על הפנים.

היום, כשאני יושבת בסלון של סבתא, אני חושבת: האם עשיתי נכון? האם אפשר באמת לסלוח למי שפגע בך כל כך עמוק?

אולי אתם תדעו לענות לי: מה הייתם עושים במקומי?