האם אפשר לברוח מהעבר?

הטלפון צלצל בדיוק כשהשמש שקעה מאחורי הרי ירושלים. "הלו, מרים?" קולו של אבא בקע מהשפופרת, צרוד, מהוסס, כאילו כל השנים ששתקנו נבלעו לו בגרון. הלב שלי קפץ כמו ציפור מבוהלת. כבר שנים שלא שמעתי ממנו, מאז אותו ערב נורא כשעזבתי את הבית עם מזוודה קטנה ודמעות בעיניים. "תבואי, כשאת יכולה," הוא לחש. "אני… אני צריך אותך."

עמדתי במטבח הדחוס בדירת השכירות שלי בגבעת שאול, בין ערימות כלים לארוחת ערב חפוזה. הילדים רבו בסלון על השלט, ויונתן, בעלי, חזר עייף מהעבודה בעירייה. לא סיפרתי לו כלום. איך אפשר להסביר לו את הסבך הזה של כאב ואשמה? איך אפשר להסביר לו למה ניתקתי קשר עם אבא שלי בכלל?

העבר שלי תמיד היה כמו צל כבד שמלווה אותי. גדלתי בבית דתי בשכונת קטמון הישנה, עם אבא – יצחק – שהיה חזן בבית הכנסת המרכזי, ואמא – רבקה – שדאגה לכולם חוץ מלעצמה. הייתי ילדה מרדנית, תמיד שואלת שאלות, תמיד רוצה לדעת למה אסור ולמה מותר. אבא לא אהב שאלות. "ככה זה אצלנו," היה עונה, "לא שואלים." אבל אני לא הפסקתי לשאול.

המריבה הגדולה פרצה כשהייתי בת עשרים ושתיים. התאהבתי באדם הלא נכון – לפחות בעיני אבא. יונתן הגיע ממשפחה מסורתית, לא דתית. הוא אהב אותי כמו שאני, עם כל השאלות והספקות. אבא דרש שאבחר: או המשפחה או יונתן. בחרתי ביונתן.

מאז, כל חג היה חסר. כל שבת הרגישה כמו פצע פתוח. אמא התקשרה מדי פעם, שואלת לשלום הילדים, אבל אבא? הוא נעלם מחיי כאילו לא היה מעולם. עד היום הזה.

"מי זה היה?" יונתן שאל כשחזר למטבח. "סתם," מלמלתי, "מישהו מהעבודה."

בלילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את הנשימות של יונתן לצידי, את הרחשים מהרחוב, את קולות העיר שלא נרדמת לעולם. המחשבות התרוצצו בראשי: למה עכשיו? מה השתנה? אולי הוא חולה? אולי הוא מתחרט?

בבוקר התקשרתי לאמא. "שלום אמא," לחשתי, "אבא בסדר?" היא שתקה רגע ארוך מדי. "הוא… הוא מתגעגע אלייך, מרים. הוא לא מפסיק לדבר עלייך בזמן האחרון."

לקח לי שבוע לאזור אומץ. בסוף יום חמישי אחד, אחרי שהילדים נרדמו ויונתן יצא לפגישה עם חברים מהצבא, לקחתי מונית לקטמון. הרחובות היו ריקים וריח של גשם ראשון עמד באוויר.

פתחתי את הדלת לבית ילדותי והלב שלי התכווץ. הכל היה אותו דבר – הריהוט הישן, התמונות על הקיר, ריח התבשילים של אמא. אבא ישב בכורסה שלו, נראה קטן ושברירי מתמיד.

"שלום מרים," הוא אמר בקול רועד.

"שלום אבא," עניתי, והרגשתי איך הדמעות עולות לי לגרון.

"אני… אני מצטער," הוא לחש פתאום. "עשיתי טעויות. חשבתי שאני מגן עלייך, אבל בעצם רק הרחבתי את המרחק בינינו."

עמדתי שם קפואה. כל השנים של כעס ופחד התערבבו בי פתאום עם געגוע עצום.

"את יודעת," הוא המשיך, "כל שבת הייתי מתפלל שתבואי. כל שבת הייתי משאיר לך מקום בשולחן."

"גם אני התגעגעתי," אמרתי בשקט.

"יונתן… הוא בסדר? הילדים?"

"כן," חייכתי בעצב. "הם נהדרים."

"אני רוצה להכיר אותם," הוא לחש.

שתקנו רגע ארוך. שמעתי את אמא בוכה בשקט במטבח.

"אפשר להתחיל מחדש?" שאל פתאום בקול שבור.

לא ידעתי מה לענות. כל כך רציתי להגיד כן, אבל פחדתי להיפגע שוב.

"אני לא יודעת," עניתי בכנות. "אבל אני מוכנה לנסות."

יצאתי מהבית בתחושת הקלה מוזרה. כאילו הורדתי מעליי משקל כבד שנשאתי שנים.

בדרך חזרה חשבתי על הילדים שלי – איך גם להם יהיו יום אחד שאלות משלהם, איך גם הם יתעמתו איתי על ערכים ובחירות.

ביום שישי הבא הזמנתי את ההורים אלינו לארוחת ערב. יונתן היה מתוח, הילדים התרגשו. אבא הגיע עם כיפה לבנה קטנה וחיוך מהוסס.

במהלך הארוחה פרצו ויכוחים קטנים – על פוליטיקה, על דת, על החיים בארץ הזאת שמלאה תמיד במתח ובתקווה בו-זמנית.

אבל בסוף הערב מצאתי את אבא משחק עם הנכדים בסלון, צוחק כמו שלא שמעתי אותו שנים.

כשנפרדנו בדלת הוא חיבק אותי חזק ולחש: "תודה שנתת לי עוד הזדמנות."

אני עומדת עכשיו במרפסת שלנו בירושלים, מביטה באורות העיר וחושבת: האם באמת אפשר להתחיל מחדש? האם אפשר לסלוח על פצעים ישנים ולבנות גשר מעל תהום של שתיקה?

מה אתם הייתם עושים במקומי?