האם אפשר לברוח מהעבר?

"את שוב מאחרת!" צעקה עליי בתי, תמר, כשנכנסתי הביתה מתנשפת, תיק הציורים שלי נגרר אחרי. "הבטחת שתבואי לאסיפת הורים! כולם היו שם – רק את לא." עמדתי בכניסה, נעליי על עקב גבוה לוחצות לי על הרגליים, והרגשתי איך הדמעות חונקות אותי. למה תמיד אני נכשלת בתפקיד הכי חשוב – להיות אמא?

"תמר, אני מצטערת," לחשתי. "הייתי חייבת לסיים את התערוכה בגלריה. זה היה ערב חשוב בשבילי."

"חשוב בשבילך! ומה איתי? תמיד האמנות שלך לפניי!" היא טרקה את הדלת לחדרה, ואני נשארתי לבד בסלון הקטן שלנו בשכונת קטמון הישנה בירושלים. השקט היה צורם. הסתכלתי על עצמי במראה שמעל הקונסולה – שיער כהה אסוף ברישול, עיניים עייפות, איפור שנמרח מהחום ומהדמעות. לרגע חשבתי: למה בכלל אני מתאמצת להיראות כמו אישה? אולי כי ככה לימדה אותי אמא שלי – רחל – שתמיד צריך להיראות במיטבך, גם כשאת נשברת בפנים.

הטלפון צלצל. זה היה אחי, יעקב. "מרים, אבא שוב נפל בבית. את יכולה לבוא? אני בעבודה."

"אני באה," עניתי בלי לחשוב פעמיים. תמיד אני באה. תמיד אני עוזבת הכל בשביל כולם – חוץ מאשר בשביל תמר, כנראה.

בדרך לבית של ההורים במרכז העיר, הרגשתי איך הלחץ סוגר עליי. הרחובות מלאים באנשים – חרדים ממהרים לבית הכנסת, סטודנטים עם תרמילים, תיירים שמצלמים כל פינה. ואני – תקועה בין העולמות: לא דתייה כמו אמא שלי, לא חילונית לגמרי כמו תמר. לא צעירה ולא מבוגרת. לא מצליחה לפרנס בכבוד מהאמנות שלי, אבל גם לא מסוגלת לוותר עליה.

כשנכנסתי לבית של ההורים, מצאתי את אבא שלי, יצחק, שוכב על הספה וממלמל לעצמו. "מרים'לה, למה באת? לכי לילדה שלך."

"אבא, אתה חשוב לי," אמרתי והתיישבתי לידו. הוא אחז בידי בידיו הרועדות.

"את יודעת," לחש, "פעם חלמת להיות פסלת גדולה. מה קרה לחלומות שלך?"

"אני עדיין חולמת, אבא," עניתי בשקט. "אבל לפעמים החיים קשים יותר מהחלומות."

"אל תוותרי," הוא לחש ונרדם.

ישבתי שם שעה ארוכה, חושבת על כל מה שוויתרתי עליו – על התערוכות בחו"ל שלא נסעתי אליהן כי לא היה כסף; על האהבה הראשונה שלי, דניאל, שעזב אותי כי לא הסכמתי לעזוב את ירושלים; על השנים שבהן גידלתי את תמר לבד אחרי שאביה, אלון, עזב אותנו לטובת אישה אחרת בתל אביב.

בלילה חזרתי הביתה. תמר ישבה בסלון מול הטלוויזיה, עיניה אדומות.

"אני לא רוצה לדבר איתך," אמרה.

"אני יודעת שפגעתי בך," ניסיתי להתקרב אליה. "אבל אני עושה הכל בשבילך. את כל העולם שלי."

"לא נכון," היא לחשה. "את חיה בעולם שלך – של צבעים ומכחולים וחלומות שלא מתגשמים אף פעם. אני צריכה אמא אמיתית!"

לא ידעתי מה לומר. אולי היא צודקת. אולי אני באמת חיה בעולם משלי – בורחת מהמציאות הקשה של ישראל: יוקר המחיה שמחניק אותנו כל חודש מחדש; הפחד מהפיגועים שמרחף מעל העיר; התחושה שאין עתיד ברור לאף אחד כאן.

למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מהגלריה: "מרים, מישהו קנה את אחד הציורים שלך!"

הלב שלי דפק בחוזקה. אולי סוף סוף משהו טוב קורה? רצתי לגלריה – נעלי העקב שלי כמעט נשברו בדרך – וראיתי את בעלת הגלריה, שרה-לאה, מחייכת אליי.

"זה זוג צעיר מירושלים," אמרה לי. "אמרו שהציור שלך מזכיר להם את הילדות שלהם בשכונה." לרגע הרגשתי גאווה – אולי בכל זאת יש ערך למה שאני עושה?

בערב ניסיתי שוב לדבר עם תמר.

"תמר'לה," פתחתי בעדינות, "מכרתי היום ציור. זה בזכותך – כי את נתת לי השראה לצייר אותו." היא הסתכלה עליי במבט ספקני.

"באמת?"

"כן," חייכתי אליה. "ציירתי ילדה קטנה עומדת לבד בגינה – בדיוק כמוך כשהיית קטנה והיית מחכה לי שאחזור מהעבודה." ראיתי דמעה זולגת על לחיה.

"אני רק רוצה שתהיי פה בשבילי," היא לחשה.

"אני פה," הבטחתי לה. "גם כשאני בעולם אחר – אני תמיד חוזרת אלייך." חיבקנו זו את זו חזק.

בלילה שכבתי במיטה וחשבתי: האם אפשר באמת לברוח מהעבר? האם אפשר להיות גם אמנית וגם אמא טובה בישראל של היום? האם יש מקום לחלומות שלנו בתוך כל הלחץ והפחד והקושי?

אולי יום אחד אצליח למצוא תשובה. בינתיים אני ממשיכה לצייר – ולנסות לא לאבד את עצמי בדרך.

אולי גם אתם שואלים את עצמכם: האם אפשר באמת להתחיל מחדש? האם אפשר לסלוח לעצמנו על כל מה שלא הספקנו להיות?