הסוד שבאלבום: מסע בעקבות אישה לא מוכרת

"אתה לא יכול להסתיר ממני לנצח, אבא!" צעקתי, ידי רועדות, כשאני מחזיקה את התמונה הישנה שמצאתי בתחתית מגירת הארון של אמא, יומיים אחרי ההלוויה. הדירה הקטנה שלנו ברמת גן הייתה מלאה בארגזים, ריח של נפתלין ושתיקה כבדה. אבי, יצחק, ישב על הספה, עיניו כבויות, כאילו כל האור כבה בו מאז שאמא, רחל, הלכה לעולמה.

האלבום היה מכוסה אבק, כריכה ירוקה דהויה, דפים מצהיבים. דפדפתי בו, מחפשת נחמה בין תמונות ישנות: אמא עם צמות, אבא במדי צה"ל, שניהם מחייכים על חוף הים בתל אביב של שנות השבעים. ואז – תמונה אחת שונה. אבא עומד צמוד לאישה לא מוכרת, שערה כהה, עיניה בורקות. מאחור, בכתב ידה של אמא: "ליצחק וללאה – שלא תשכחו את הלילה ההוא בירושלים. סודות לא תמיד נשארים קבורים."

הרגשתי כאילו מישהו בעט לי בבטן. מי זו לאה? איזה סוד? למה אמא כתבה את זה?

"אבא," לחשתי, "מי זו לאה? ומה קרה בירושלים?"

הוא שתק. רק אחרי דקות ארוכות פלט: "זה היה מזמן. לפני שנולדת. דברים שלא צריך לפתוח."

אבל אני לא יכולתי להרפות. מאז שאמא נפטרה, כל עולמי התערער. עכשיו גם הזהות שלי בספק?

בלילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את הרכבת הקלה מרעישה מרחוק, את השכנים צועקים על החניה. בראשי התרוצצו שאלות: האם אבא בגד באמא? האם יש לי אחות או אח שאני לא מכירה?

למחרת הלכתי לדודה מרים, אחותה של אמא. היא גרה בגבעתיים, דירה קטנה מלאה ספרים ישנים ותמונות משפחתיות. "מרים," אמרתי, "אני חייבת לדעת. מי זו לאה?"

מרים שתקה רגע, ואז נאנחה: "רחל תמיד פחדה מהיום שתגלי. לאה הייתה אהבתו הראשונה של יצחק. הם הכירו בצבא, בירושלים. זה היה סיפור סוער – היא הייתה בת של ניצולי שואה, הוא בן למשפחה דתית מבני ברק. ההורים התנגדו, אבל הם ברחו יחד לירושלים. לילה אחד… קרה משהו. אף אחד לא דיבר על זה מאז."

"קרה מה?" שאלתי, ליבי דופק.

"לאה נכנסה להריון. אבל אז… היא נעלמה. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלה. רחל הכירה את יצחק אחרי זה, עזרה לו לאסוף את השברים. הם בנו יחד חיים חדשים."

חזרתי הביתה מבולבלת. האם יש לי אח או אחות איפשהו? למה אבא ואמא הסתירו ממני את זה?

בערב התעמתתי שוב עם אבא. "אני יודעת על לאה. אני יודעת על ההריון. למה לא סיפרת לי?"

עיניו התמלאו דמעות. "רציתי להגן עלייך. עלינו. רחל ביקשה שלא נדבר על זה לעולם. היא פחדה שתעזבי אותנו אם תדעי שיש לך אולי אחות או אח שלא פגשנו אף פעם."

"אבל אני חייבת לדעת! אולי יש לי משפחה שאני לא מכירה! אולי הם צריכים אותי!"

אבא שתק. ואז, בקול חנוק: "אני לא יודע איפה היא. חיפשתי אותה פעם, לפני שנים. כלום. אולי עזבה לחו"ל, אולי…"

לא הצלחתי להירדם כל הלילה. בבוקר התקשרתי ליד ושם, ניסיתי לברר על לאה בת יעקב ושרה, ילידת 1952. כלום. פניתי לפייסבוק, העליתי פוסט: "מחפשת את לאה בת יעקב ושרה מירושלים, הכירה את יצחק בשנות השבעים."

שבוע עבר. ואז – הודעה פרטית. "שלום, שמי מיכל. אימי, לאה, סיפרה לי פעם על אהבה גדולה שנקטעה בירושלים. היא נפטרה לפני שנתיים. תמיד תהיתי מי היה האיש ההוא…"

הלב שלי התכווץ. מיכל שלחה לי תמונה – אישה דומה להפליא לי, עם עיניים כמו של אבא. דיברנו שעות בטלפון. מסתבר שלאה גידלה את מיכל לבד, עברה לחיפה, מעולם לא התחתנה שוב. היא סיפרה למיכל על יצחק, אבל מעולם לא ניסתה ליצור קשר.

נפגשנו בבית קפה בתל אביב. מיכל ואני התחבקנו כאילו אנחנו מכירות שנים. דיברנו על הילדות שלנו – היא בחיפה, אני ברמת גן; שתינו אוהבות ספרים ישנים, שתינו שונאות חורף ישראלי.

כשסיפרתי לאבא על מיכל, הוא בכה כמו שלא ראיתי אותו בוכה מעולם. "אני מצטער," אמר, "על כל השנים האבודות."

מיכל ואני החלטנו להיפגש כל שבוע. לפעמים אנחנו מביאות גם את אבא – הוא יושב בינינו, שותק ומחייך בעצב.

המשפחה שלי השתנתה לנצח. למדתי שסודות לא באמת נשארים קבורים – הם מחכים לרגע לפרוץ החוצה, לשנות חיים.

לפעמים אני תוהה: האם עדיף היה לדעת את האמת מוקדם יותר? האם יש עוד סודות שמסתתרים באלבומים ישנים? ומה הייתם אתם עושים – הייתם מחפשים את האמת בכל מחיר?